לגל יש תיק. התיק שקנו לה לכיתה א', תיק ג'ינס כזה זרוק עם כל
מיני טלאים מגניבים. בהחלט לא תיק טיפוסי. כולם הגיעו אז עם
תיקי ברבי ורובוטריקים וכאלה...
אבל לא גל.
התיק הזה מלווה את גל כבר כמה שנים היא נורא אוהבת אותו.
יום אחד נכנס לאמא של גל ג'וק למוח. והוא היה ג'וק של תיקים
אורטופדיים. כאלה קשיחים עם תאים וגב אורטופדי. אז אמא לקחה את
גל לחנות והם בחרו יחד תיק. גל בחרה את התיק עם הצבעים היותר
יפים. היא סירבה לתיק של ברבי ושל שאלתיאל. היא לקחה תיק עם כל
מיני חלקים בכל מיני צבעים.

בערב גל הכניסה את כל הדברים לילקוט החדש וסידרה אותו היא
הניחה את התיק ג'ינס ליד המיטה והייתה עצובה. בבוקר היא הלכה
לבית הספר. גל חשבה שאולי עכשיו שיש לה תיק כמו של כולם הם לא
ירדפו אחריה. וחגית (שהיא החברה הכי טובה והיחידה של גל) בטח
תראה שיש לה תיק חדש והם אולי ישחקו בהפסקה, ואולי כששאר
הילדים יראו את התיק החדש הם גם ירצו לשחק איתה.

משמרות זה"ב בצומת הגדול והמפחיד, וגל חוצה עם שאר הילדים את
הכביש. היא עוברת דרך החנות של כולבו וקונה חבילה של דובי גומי
צבעוניים " רק למקרה שהם ישחקו איתי אני אוכל לתת להם ממתק
ואולי הם ישארו חברים שלי"
התיק כבד לגל. הגב האורטופדי הזה מוסיף משקל. היא מגיעה לשער
בית הספר ונכנסת פנימה, היא נכנסת לכיתה ומתיישבת, אף אחד לא
שם לב אליה. צילצול.

המורה נכנסת ומתחילה בשיעור חשבון. גל מוציאה מהתיק החדש את
מחברת חשבון את הספר ואת החוברת החדשה של שברים עם כל מיני
עיגולים וחלקים צבעוניים.
אף אחד לא מדבר עם גל, גם לא בהפסקות הקצרות בין שיעור לשיעור.
גל רוצה לדבר עם חגית ולהראות לה את התיק, אבל חגית נמצאת בקצה
השני של הכיתה.

סוף סוף הפסקת עשר התחילה 45 דקות של חופש, גל מחייכת לעצמה.
כל הילדים יוצאים החוצה. גל רוצה להראות לחגית את התיק, אבל
חגית כבר יצאה החוצה.
אז גל לוקחת איתה את התיק ויוצאת החוצה לחפש את חגית. היא
הולכת עד אל מאחורי האולם ספורט, אבל חגית לא שם. פתאום כמה
ילדים מהכיתה שלה מופיעים מעבר לפינה. הם מתחילים לרוץ לכיוונה
לרגע גל חושבת שהנה הם רצים לשחק עימי אבל היא מסתכלת שוב על
פניהם ומזהה את מבט הרודף בפניהם. היא מתחילה לרוץ ולברוח. עוד
קבוצה של ילדים מגיעה מהכיוון השני, גל פונה פניה חדה שמאלה
וממשיכה לרוץ לאן שהיא לא מסתכלת עוד ועוד ילדים רודפים אחריה
גם מהכיתות השניות.

התיק כבד לגל, קשה לה לרוץ מהר. היא נכנסת מאחורי הבניין של
אחת הכיתות ומעבר לפינה מחכה עוד קבוצה של ילדים. גל מכותרת.
אין לאן לברוח והם באים ודוחפים אותה, מפילים אותה על האדמה.
גל נצמדת בגבה לקיר מחבקת את הברכיים אל החזה ואוחזת בחוזקה
בתיק כמגן בינה לבין הילדים, חוסמת אותם מעיניה. הם עומדים
סביבה. היא מציצה ואפילו לא יכולה לראות מעבר לרגליים שלהם. כל
מה שיש מעבר לרגליים של הראשונים זה הרגליים של השניים
השלישיים ועוד ועוד רגליים. אינסוף רגליים אולי 50 זוגות
רגליים של ילדים שזורקים עליה עכשיו אבנים. אבל התיק קשיח והוא
לפחות מגן על הפנים של גל. מאור מנסה לקחת לה את התיק אבל גל
נאבקת. היא יודעת שתכף הם יראו שהוא חדש ויפה וכמו שלהם והם
יפסיקו להכאיב ויהיו חברים שלה. אז היא תיתן להם דובונים מגומי
צבעוניים קטנים וחמודים.



הם בועטים בה, זורקים עליה כדורי בוץ ואבנים, מקלות. היא שומעת
את מירית שרה:
" יש לנו תיש... ולו ארבע רגליים... במקל בסרגל  מה שבא
ליד"

פתאום הכל הפסיק. גל שמעה את חגית. חגית באה להציל אותי. גל
חושבת בשמחה, היא בטח קראה למורה או משהו, אבל חגית באה לעזור
לי..
חגית עומדת מול גל, מעליה. היא קוראת לה. גל מורידה את התיק
מרימה ראש ומסתכלת על חגית. גל מחייכת בתודה לחגית. אבל אז
חגית פתאום יורקת על גל בפרצוף. ומתחילה לקלל אותה והחגיגה
ממשיכה. הילדים מתקרבים, מוטי לוקח את התיק שגל הורידה בגלל
חגית וקופץ עליו. הילדים עכשיו יכולים לפגוע בגל בלי מחסומים.
אבנים מקלות יריקות בוץ בעיטות...  גל לא מרגישה את זה. כל מה
שהיא מרגישה זה את הלב שלה מתפוצץ היא לא מבינה.." אבל למה
חגית.. למה?.."  הדמעות פורצות והפעמון מצלצל. הם עוזבים אותה
בפתאומיות משאירים אותה לשכב שם על האדמה. מדממת מלוכלכת פצועה
כואבת בוכה.

גל שוכבת על הגב והשמש יוצאת מבין העננים. מסנוורת את גל, גל
עוצמת עיניים חזק. גם בגלל השמש וגם כדי להפסיק את הדמעות. גל
רואה צבעים, בועה צבעונית. אבא של גל סיפר לה פעם שכשמסתכלים
על השמש במכשיר מיוחד אפשר לראות שהשמש צבעונית ולא רק צהובה,
אולי אני מכשיר מיוחד? חושבת גל כשהיא מתבוננת בבועה הצבעונית.
מאז שהיא יודעת את זה גל מציירת שמשות צבעוניות היא כנראה
הילדה היחידה שלא מציירת שמש צהובה.

גל מתיישבת, לוקחת את התיק מוציאה את הדובונים הצבעוניים
וקוברת אותם באדמה. היא לוקחת התיק החדש ומתחמקת מבעד לגדר,
והולכת לכיוון הבית.
היא צולעת. היא מנסה לשכוח את התמונה של חגית כשהיא ירקה עליה.
הדמעות שוב באות אבל גל מהר חושבת על הבועה הצבעונית ונרגעת.

היא מגיעה לחנות של כולבו ונכנסת פנימה. לא חם היום אבל לא קר.
היא מסתכלת על כולבו המוכר שאף אחד לא יודע את שמו אבל כולם,
כל הילדים, קוראים לו כולבו.
"אני מבין שהם לא אהבו את הדובונים שקנית להם" כולבו אומר עם
חיוך עצוב.
גל רק מהנהנת.

גל נכנסת לחנות של כולבו בעיקר אחרי ש"מסיימים איתה" כמו
היום... וקונה מיץ קרח היא הילדה היחידה בעולם שקונה מיץ קרח
גם בחורף בשיא הקור ולא כי היא אוהבת את זה אלא כי כואב לה וגל
יודעת שקרח יעזור לכאב. אחר כך כשאמא מוצאת את העטיפה היא
מתעצבנת כי אמא לא אוהבת שגל קונה זבל. "אבל איך אני אסביר
לה?" שואלת גל את עצמה ומתבלבלת

כולבו חוזר וביד מחזיק מיץ קרח, כי הוא יודע. לפעמים הוא נותן
לה גם סוכרייה ותמיד יש לו חיוך בשביל גל. כולבו גם תמיד תמיד
שומר מיץ קרח אחד בשביל גל חורף אביב סתיו קיץ
הוא נותן לה את המיץ קרה ונותן לה סוכרייה מתוקה ומחייך אליה.
גל נותנת למתיקות לשטוף אותה ומחייכת חזרה. היא משלמת בעבור
המיץ קרח ויוצאת מהחנות, מתיישבת על מדרגה בצד ונותנת לקרח
להעלים את הכאב וגל רוצה להעלם. היא שוב רואה את אותה בועה
צבעונית וגל מחליטה להעלם. "אם אני יצליח להיכנס לתוך בועה אז
הבועה תעוף ותיקח אותי איתה... וכל הצבעים שלה יקיפו אותי,
בועה צבעונית..."
גל יושבת שם ומקררת את הכאב להעלמות, חולמת על בועה צבעונית
שתיקח אותה ופתאום היא יודעת. כל מה שהיא צריכה לעשות זה
להיכנס לתוך בועת סבון. הם צבעוניות ומרחפות באוויר. "יהיה לי
שם טוב.. למעלה רחוק לעוף"

זה לקח קצת זמן. אבל גל לא ויתרה היא תכננה ובנתה מתקן שיכניס
אותה לתוך בועת סבון גדולה. היא עשתה ניסויים בין כל מיני
סבונים ומים כדי להגיע לערבוב המדויק לבועה שלה וכשהכל כבר היה
מוכן. גל קמה ביום שבת מוקדם בבוקר.

התגנבה בשקט בשקט לתוך החצר הפנימית. מילאה את הברכה הקטנה
לתינוקות במים וערבבה עם השמפו הנכון בכמות הנכונה. גל התפשטה
ונשארה בתחתונים. היא לקחה את ההולה הופ שלה ונתנה לו לצוף
במרכז הברכה. היא נעמדה במרכז ההולה הופ והופ הרימה אותו
למעלה, אבל היא הרימה מהר מידי והבועה שהתחילה התפוצצה. זה דרש
תרגול וסבלנות ולגל יש המון סבלנות. אז היא מנסה שוב ושוב לאט
לאט מרימה ומורידה מנסה שוב ושוב. ואז היא הרימה לאט בקצב
קבוע, וראתה את הבועה נוצרת והיא המשיכה להרים ידיים מעלה מעלה
עד שההולה הופ עבר את הראש ועוד ועוד ועמדה על קצות האצבעות
ואז לרגע כשהקרניים של תחילת הבוקר פגעו בבועה גל ראתה את כל
הצבעים והם הקיפו אותה והאירו את הגוף שלה בצבעים קסומים
ומרחפים וגל הרגישה כאילו הצבעים והקסם והשקט נספגים לתוכה
ולרגע היא הייתה מאושרת.

ואז אמא פתחה את הדלת. והרעש הפחיד את הבועה ולפני שגל הספיקה
לומר "קחי אותי איתך" הבועה התפוצצה, וגם אמא.
"גל... מה זה כל הבלגן הזה?! למה את ערומה בשחר בבריכה מלאה
מים?!?"
וגל מתבוננת באמא שלובשת כותונת לילה לבנה. והדמעות מתחילות
לזרום...
"גל... מה קרה?"

וגל רצה רטובה לתוך זרועות אמא.
ובוכה...

"אני מצטערת... אני רק רציתי לעוף עם הצבעים..."

ובין בכי לבכי

"אמא, ראית את הצבעים...?"