"אתה יודע עם הקו הזה מגיע לז'בוטינסקי?" הוא שאל בזמן שחיכינו
לאוטובוס. אני לא בטוח בכלל שהוא באמת רצה לדעת - אבל בטח לא
היה לו משהו אחר להגיד. כנראה הוא מהאנשים האלה שהדבר שהם הכי
מפחדים ממנו הוא שלא יהיה להם מה להגיד, ואני בכלל עוד הייתי
בעצבי בוקר ושנאתי את כולם, שלא לדבר על עצמי.

בכל מקרה, אמרתי לו שלא, אבל שכחתי שכן - ואחרי עוד כמה משפטים
הבנתי שכן והוא אמר שהוא צריך לבקו"ם. שאלתי "איפה הבקו"ם?"
והתחלתי לחשוב על זה שבעצם אני בכלל לא רוצה להיות פה. עד
שסיימתי כבר שמעתי את סוף ההסבר שלו "... אחרי גהה". "אה,
הבנתי אותך" - אמרתי לו והפניתי אליו את הגב, כאילו כדי לראות
איפה האוטובוס.

באוטובוס התיישבתי באותו מקום שהוא ישב, בדיוק מאחורי המעבר רק
מצד שני, והתחלתי לחשוב על החיים. כה אני, אני תמיד חושב על
זה. בדרך כלל אותן מחשבות שוב ושוב, בודק שלא פספסתי איזה משהו
חשוב בדרך. זה לא שזה כיף או משהו, אפילו די ההפך, אבל זה עוזר
להעביר את הזמן.

בכל מקרה, הגענו לז'בוטינסקי והוא נעמד וחיכה לעצירה. הוא היה
ממש לידי אבל לא אמר כלום ועשה כאילו הוא בודק משהו מחוץ
לחלון. רק כשעצרנו הוא פתאום הסתכל לי בעיניים, נתן לי יד ואמר
לי "בי גבר, שיהיה לך יום טוב" - לא חיכה ממש לתשובה - הדלת
כבר הייתה פתוחה בסך הכל, ויצא לי מהחיים עד הפעם הבאה שאני
רואה אותו.

בחוץ ישבו כמה פועלי בניין וחיילת לא כל כך יפה עברה מולם. הם
צעקו לה משהו והיא חייכה, אבל איך שהיא עברה אתם היא הפסיקה
לחייך, ועל הפנים שלה עלה המבט הכי עצוב שאני מכיר, שזה כשאתה
רוצה לבכות אבל בעצם מחייך.
הפועל לעומתה המשיך לחייך, והחזיק את הקפה שלו בתנוחה של "איזה
גבר אני", על חשבון החיילת המכוערת, שבינתיים כבר בטח חשבה על
החבר שאין לה. לאט לאט החיוך ירד לו מהפנים, אבל האוטובוס נסע
ולא היה לי העונג לראות את ההבעה על הפרצוף שלו, כשהוא מבין
שוב שהוא ממש לא גבר.

המשכתי לחשוב על החיילת, ועל כמה שהייתי רוצה שהיא לא תחייך
אליו - לא בשבילי אלא בשביל העולם - אבל אז התיישב מישהו במקום
שהוא ישב בתחילת הנסיעה, ואישה מכוערת עם תיק מעור מזוייף
התיישבה לידי. "הייתי צריך לשים את התיק על המושב!" חשבתי
לעצמי, אבל אז התחרטתי, כי נזכרתי שצריך להיות בן אדם טוב.