אני זוכר את מסיבת ההפתעה הראשונה שעשו לי. זה היה ממש הפתעה,
בחיים לא הייתי מנחש. אין מה להגיד, הם הצליחו.
אחרי הרבה חודשים של התבוססות בתוך עצמי, תשעה חודשים שהייתי
מכונס בתוכי, שבקושי אכלתי לבד, שהרגשתי שאני מכביד על כל
הסובבים אותי, שלא יכלתי להוציא הגה מהפה, שלא יכלתי לזוז בלי
לפחד שאני מכאיב למישהו... כן, אלה היו זמנים קשים...
אחרי כל הזמן הזה, שחשבתי שהם בכלל לא יזכרו, אלא אפילו ישמחו
להיפטר ממני, הם זכרו!
האמת, שדי כאב לי באותו היום. כי אתם יודעים איך זה, הנוחות
שבשגרה ופתאום לצאת החוצה, רק כי חייבים, כי כבר נמאס כל היום
בטן גב, כי צריך לעשות משו עם החיים האלה...
אז יצאתי החוצה והם עשו לי כזאת הפתעה, כזאת!
אמא שלי כל כך בכתה והאיש שמולי היה קצת מוזר. לרגע חשבתי
שטעיתי בדלת היציאה... החדר היה כל כך לבן, שחשבתי שבכלל חזרתי
אחורה למקום שממנו באתי. אז בכיתי קצת, כי לא הבנתי מה קורה.
אז כולם שמחו וצחקו ואמרו לי מזל טוב. אמא חיבקה ונישקה וגם
אבא בא, למרות שנראה לי שהוא בעצמו התרגש יותר ממני.

אז הרופא אמר לאמא "מזל טוב, יש לך בן!"

הם בהחלט הפתיעו אותי במסיבת היומולדת הראשונה של החיים שלי.