9 בערב, אני ערה מ-6, ישנתי 5 שעות בלילה,
היה לי יום ארוך.
מרצה נמוכה בהגזמה, לא יפה במיוחד, למעשה די מכוערת. שער יבש,
בגדים זרוקים, היא לא רוצה להיות פה יותר ממה שאנחנו רוצים.
היא עומדת שם כבר 45 דקות ומזיינת את השכל, שלה, שלנו.
היא תופסת עמדה של מכחישת שואה, ומנסה לגרום לנו לחשוב, להרגיז
אותנו והיא מצליחה!
כבר רבע שעה שאני מחליפה מבטים עם הבלונד מהקבוצה השניה.
בחיי שהייתי עושה לו טובה, כמה פעמים, כאן ועכשיו, על השולחן
של המרצה.
היא תזיין ואני אגמור.
זו כבר התנוחה השישית שאני מחליפה בכיסא בשלוש הדקות
האחרונות.
מבט בשעון של המנקר לידי מזכיר לי בחמימות שיש עוד 40 דקות
לשרוף בכיסא הזה, 80 תנוחות להחליף ו-40 דקות להחליף מבטים עם
הבלונד, ולפנטז על הלשון שלו עוברת על כולי, באיטיות.
המרצה לא לובשת חזיה, חצי אולם כבר מתלחשש.
מילא היה לה חזה יפה, עומד -  שלה נפול.
נרדמתי לרבע שעה, התעוררתי לקול מחאות של כמה תלמידים שמבהירים
למרצה שהיא כרגע שרפה את הפיוז האחרון. אני שוב זזה בכיסא,
נרדמה לי הרגל. אני שונאת כשזה קורה.
אני בוהה בדלת, מתכננת בריחה החוצה למכונת הקפה שתציל את מה
שנשאר מהשפיות שלי לערב זה, מחשבת על כמה אנשים אני אצטרך
לדרוך בדרכי אל החופש.
כמובן שאני יושבת הכי רחוק מהדלת, תודה רונה.
הוא בוחן אותי, אני רואה את העיניים שלו סורקות אותי.
אני מעבירה יד בשער, מרטיבה את השפתים ומסתכלת עליו.
הוא מחייך. יש לו חיוך נחמד.
אני מחייכת בחזרה, חיוך שובב. הוא צוחק ומפנה את הראש למרצה.
הקול של רונה קוטע לי את המחשבה, כואב לה הראש.
אני מזדהה. הסכמנו ששתינו רוצות להגיע לחדר לשטוף מעלינו את
השיעמום וללכת לישון, שיקרתי, לי יש תוכניות קצת אחרות.
אני מסתכלת בפלאפון, שלחתי לפני שעה הודעה, לא קיבלתי תשובה.
מענין למה. כן, זה מפריע לי.
נשארו 10 דקות, הדקות האחרונות הן הכי ארוכות.
שיר רוק עצבני מתנגן לי בראש. אני מתחילה לזוז, הרגל.
הסטוץ שלי מסתכל וצוחק. אני רואה אותו בזוית העין, אני לא
מחזירה מבט.
שיסתכל, שיראה גם את הצד הלא כל כך שפוי, שלא יהיו הפתעות.
בסוף אני אסתכל, אחייך את החיוך הכובש שלי והוא יהיה מרוצה.
משחק ילדים.
המרצה מתחילה בנאומי הסיכום שלה, חוזרת לדעה האמיתית שלה בנושא
השואה, מנסה להציל משהו מהכבוד שאבד לה בהרצאה.
כל הישנים חוזרים לחיים, מתחילים לזוז בכיסאות, מתמתחים לכל
הכיוונים.
הבלונד מתלחשש עם חבר שלו. אני אלך לדבר איתו בסוף ההרצאה.
נתתי לרונה את המפתח של החדר והודעתי לה שאני אגיע מאוחר ושלא
תחכה לי.