זה קורה לפעמים, כמו עם מכונות המזל הארורות האלה, שאתה מושך
את הידית ואז יש צלצול ובעיצומה של אקסטאזה וסקרנות המונים אתה
מגלה שאתה מסמר הערב ואז נופלים המטבעות ואתה בתוך ה"מאני
טיים". כל החיים הצעירים שלך אתה בדרך לרגע הזה, מושך בידית,
מקלל ויודע בביטחון של מהמר אבולוציוני שהמכה תבוא.
היא באה. בהתחלה בקטנות, אתה בגן, יש לך יומולדת 5 ואימא ואבא,
טוב לפעמים רק אחד מהם, באים ויש מתנות. קונים לך זר פרחים
ועוגה עם נרות ואתה על גג העולם. גם מצלמים את זה שתזכור,
שכשתישאר עם הכסף האחרון שלך, תמשיך להכניס מטבעות למכונה
הארורה. המסיבה בגן נגמרת. היא תמיד נגמרת, לא כן? אתה ממשיך
לשבת מול המכונה. אנשים באים אנשים הולכים סביבך. אתה מנסה
לאתר או את אלה שמביאים למכונה את המוזה או את אלה שיחזיקו לך
את הזרועות, כשהן יכאבו ממשיכות הידית.
עם השנים אתה מגלה שהמכונה היא רבת פקטורים. למשל, שההסתברות
ששלושת הבינגואים שלך יגיעו כשאתה בדאון, או כשאתה מרגיש כל כך
צודק, היא די נמוכה. יש ימים שלא שווה לגשת למכונה, יש תקופות
שצריך לתת לה לנוח, אבל אתה לא מוותר. אז, באיזה יום סטנדרטי
אחד, נגיד, בגיל אחד עשרה, אתה מגלה שאחיך אוהב אותך וקרע
לבריון השכונתי את הצורה רק כי הוא דיבר אליך לא יפה. אתה,
שהיית כל כך מדוכא, מעיף בזוית העין מבט במכונה וקולט שלושה
דובדבנים אדומים ורשרוש קליל של מטבעות. יש לך ספיירים. אתה גם
לא כל כך מתרגש מהכמות היחסית קטנה שנפלה. נו דובדבנים. זה לא
כמו, נגיד, חמניות, או כמו... טוב, זה כבר בכלל שייך למשיכה
אחרת, שאתה עוד לא יודע לזהות, רק לומד להסתכל בסרטים האלה
ולגלות את עצמך, מבין פתאום שליד שלושת הפרצופים יכול להיות גם
אחד רביעי שכרגע אתה יכול רק לחוש בו ברמה הכי פרימיטיבית, אבל
כזאת שתתגעגע אליה עוד שנים.
עושים לך בר מצווה. בדרך כלל זה קורה כשאתה בתקופה שאתה די
מזניח את המכונה. לא הזנחה טוטאלית. אתה כאילו יודע שהיא שם,
אבל מפה לשם קרו כמה דברים שגורמים לך לפקפק בכדאיות של כניסה
לאולם המשחקים. זה בסדר, זה יקרה לך עוד כל כך הרבה פעמים
שכשתנסה לנתח את האינטראקציה שלך עם המכונה סביר להניח שתספיק
לשכוח עוד כמה אירועים כאלו שקרו לפני הגיל הזה.
פתאום מגיעה לך האבחנה שהמכונה לא מתפקדת לפי החוקים שהכרת.
פתאום האקסיומות המוטבעות שלך על שכר ועונש, ההנחה הטריוויאלית
שאם תמשוך ממש חזק בידית זה בטח עדיף ממשיכה רפה - זה כבר לא
עומד במבחן המציאות. זה יכול לקרות כי ילד אחד אמר לך בוא
נגנוב מרותי את הארנק ואתה, למרות שראית אותה בוכה נורא נורא
חזק, לא ממש הצטערת שליקקת גלידה בקולנוע כמו אחד העשירים של
הכיתה, שתמיד היית בטוח שיש לו קומבינה עם המכונה שלו. זה חזק
הגילוי הזה, הוא מפחיד אותך. אתה מתבייש להסתכל אפילו על
המכונה בשלב הזה. אתה מתחיל לבקש ממנה סליחה. היא סולחת. בבוקר
אתה כבר שוכח. הדינאמיות של החיים זה חזק ממך.
יום אחד אתה בן שבע עשרה כזה. מישהי שעשתה לך את זה נורא מקרבת
שפתיים ביישניות לשלך. אתה מסתכל עליה, היא עליך, היד שלך כבר
מחליפה צבעים וממציאה ורידים מהפחד של מתי למשוך את הידית.
יצאו לך שלושה תפוחים. תפוח, היה אחד שנתן כזה לאחת, די דומה
לזו שאתה טועם ממנה עכשיו, ומאז גם אתה, בעוד כמה משיכות תעבוד
כמו כל אחיך בני האדם מאז ולעולם. אתה צריך ללמוד מהעבר
ולהיזהר מתפוחים, אבל אתה לא. זה בסדר, היו כאלה שלא נזהרו גם
מאזהרותיו של אב כל המכונות לדורותיהן. היא עוזבת אותך ואתה
כבר מתעב את הפרי הזה, כמו כל גבר שהיה ויהיה אחריך. אתה מגלה,
עם זאת, שהרצף של התפוחים יותר חזק מהבננות המשפחתיות,
מהתפוזים של הציונים בכיתה, מהאבטיחים של החבר'ה.
אתה חי במדינה שמושכת חזק ועושה הרבה רעש וצלצולים. אולי בגלל
זה שיר השנה באותו שנה של הלהקה של הילדות שלך נקרא "ריקוד
המכונה" . אתה כבר מתגייס, לובש מדים של ירוק, מזמזם בועז
שרעבי ומדגמן "בחור מסתער קדימה" רק קרבי. עזוב שאתה כבר חי על
שני קופסאות נובלס ביום ושצריך לרוץ הרבה. אם יש משהו שהמכונה
נותנת יותר מז'יטונים זה אמונה שהמכה תבוא. אתה נכנס לעניינים.
אתה פוגש בנות לא מעמדה של מושך בידית. לפעמים אתה התפוח שלהם.
הגילוי מזעזע אותך ואחר כך משמח אותך, בעיקר מבלבל. זה בסדר,
יגיע היום שזה גם ישעמם אותך, אבל אולי תגלה עד אז צירוף אחר.
אתה מתאהב, אתה על הגג - אהבה ראשונה נותנת לך את הז'יטונים לא
בתקופה שאתה מרושש, אבל הרשרוש של האהבה הראשונה הוא היסטרי.
בחיים שלך לא היו לך כל כך הרבה ז'יטונים כמו לפני זה, קרוב
לוודאי שגם לא אחרי. אז אתה מפזר אותם בנדיבות: חברים, אהבה,
משפחה, כושר קרבי, שכל מתפוצץ, אמביציה... המכונה כבר מתעייפת
מהפקטורים שאתה ממשיך להמציא לה ונהיית מפלצת ענקית. אתה מתחיל
לפחד שלא תוכל לשלוט בה, שאין סיכוי שהיא תתחזק את עצמה לרצף
מדהים של 48 לבבות אדומים בצבע מתחלף של כחול אדום ירוק ועוד
ועוד. אבל לשמחתך, אין לך זמן להתעסק בה. אתה זורק את כל
הז'יטונים ליד המכונה, בחדר של הילדות שלך, ורץ קדימה. מדי פעם
אתה חוזר אליה, אבל לגיחות קצרות.
יום אחד האהבה הראשונה שלך נגמרת. זה יכול לקרות ממיליון
סיבות. יש כמה עגומות במיוחד, אבל לעת עתה חולקו לך קלפים
נדיבים ואתה רק גילית שהיא לא עושה לך את זה יותר. קשה לך.
תתנחם. זו אחת מהיותר קלות שמזמנת לך המכונה. אתה מאבד עניין
וכל 48 הפקטורים מתחילים לצלול מטה- מטה. אתה לוקח סיגריה עם
תערובת מיוחדת שכל החיים שלך היית עסוק בהבעות זעם קדושות כנגד
השימוש בה. לוקח בירה ומערבב עם יין. אתה מרגיש מלנכולי וזה
נעים. אתה עוד לא יודע כמה ז'יטונים אתה משלם על כל רגע נעים
כזה והם הולכים ונגמרים במהירות שמבהילה אותך. אתה מנסה למשוך
ידיות על כל בחורה שעוברת לך מול העיניים. אתה כבר לא מחפש
תפוחים, אתה מחפש אפרסקים. טוב לך כשאתה משיג אחד כזה עסיסי.
אתה יושב עם כל קבוצת מושכי הידיות בני גילך ומפתח חספוס.
המכונה מנהמת בשקט רובוטי משהו על זה שהיא מתגעגעת לאיזה ילד
אחד שעל כל ז'יטון שקיבל היה פורץ בצווחת גיל, על ילד כזה שהיה
קם עם אור ראשון כדי להגביר את ההסתברות למשיכת ידית נוספת.
אתה מתחיל לפתח אמביוולנטיות כלפי המכונה: קצת כעס, קורטוב של
עוינות, הרבה רצון שהיא תעזוב אותך בשקט. היא עוזבת. מדובר
בעזיבה איטית, ממושכת וספיראלית, אבל מהרגע הזה הוכרעו באופן
יחסי היחסים בניכם. בדיוק כמו שתלמד בעוד כמה משיכות שמרגע
שעברת מרחק פרידה מסוים מהמשולש התפוחי, כמה שלא תנסה לשחזר את
זה תמיד יבלוט הציור שאחרי ולעולם לא תגיע לאותה חדות - לפחות
לא עם המשיכה הנוכחית.