בכל פעם ליבי נפעם מחדש, רוצה כבר להיגמל מהתחושה הדביקה הזו
שעוטפת אותי.
כל פעם, לפעמים כל יום עם כניסתי לרחוב אני רואה אותה, עם
הנמשים המשקפים ולמרות שהיא לא באמת שם אני רואה אותה כל-כך
ברור.
יולי, מישמיש, הבטחת שתבואי, כן ליומולדת, כל החברים שהיו
איתי, עטפו אותי, היו הדים מהדהדים בבר הסטיליסטי, מסובב את
הראש וננעץ בזוג עיניים מדהימות, והיא יושבת שם דיי קרובה
ונותנת לי אותו, את המבט שלא מטיל ספק, היא שלי אם אחפוץ עוד
עיפעוף שנמשך לנצח ותתעפעפי לי מהעיניים, רק אותך אני רואה.

כנראה שזה מוחלט, הרחוב הזה יהיה תמיד שייך לך.
כך נשרף לו עוד רחוב מרחובות תל-אביב, כך נסתמה עוד פינה בלב.
איך תסביר זאת לאנשים ולמה הם יבינו בדיוק, מאיפה אתה מביא את
כל השטויות אמר חבר קרוב ואוליי משהו בגילי צריך להבין לדעת
להמשיך כאילו כלום לא קרה, והדובדבן שבקצפת הוא שאני בוודאות
יודע, היא לא בשבילי אבל לך תתווכך עם אותה הפרשה תוך מוחית
שעושה את שלה בלי לחוס וללא רחמים.

איך הופך לו רחוב חסר חשיבות טעם או חן לכזה רחוב הכי בעולם,
כזה חמים מוכר ומרגיע בוא אתה כאילו בבית.
בכלל כמה התאהבויות יכול אדם לחוות בתקופת חייו?
לאחרונה שאני משחזר את חוויות ההתאהבות אני מבין שיש איזו שהיא
מחזוריות של שבע שנים בין אחת לשניה, האם אלו הם שבע השנים
הרעות?
כך ביזבזתי אחת זה עתה משמע שצפוי לי לפחות שבע שנים יובש,
לפחות, שכן אני מרשה לעצמי להפתח פחות להפגע פחות כך אני הופך
בעל כורחי ולא לבעל, לקר מנוכר וציני ולאחר כל זה אני רוצה
להבין למי עוד יש טענות?
בטוח ומוכרת האימרה 'צרת רבים נחמת יחיד' מי קבע? באיזה הקשר?
אז אצל רובנו זה כך מה שבטוח זה לא עובד בשבילי.