דימעה ענקית
הברק הוא למרחקים
שביל   מתפתל עור  יבש
הרעם מחריש אוזניים

לא הבין לא  עיכל
אין הסבר תרגומון מלא שגיאות
העין מביטה ורק חסר רואה
אבל החוש מביא ריחות וקולות.

והיא עזבה  נעלמה אינה יום יום
משהו חסר במקהלה המלאה
וכולם חושבים שזה זמני היא תבוא
כאילו כולם ישנים מתעלמים או חולמים.

והיא לא חזרה לא יום חודש ולילות
וממאן הלב  לקבל הסבר שיכול להיות
יכול להיות שיש מקום של כיוון אחד
מקום ללא כתובת אומרים זה למעלה.

ראיתי איך למטה עם התכריכים הלבנים
הונחה בנחת הגוף שעמס שנים לא רבות
ראיתי איך משא ידע אהבה והמון ידידות
ירדו ונותרו רק כרסיסים אצל מעט אנשים קרובים.

והכל יודעים כמו חיות בשקט מסכימים
שזה סופם של כל הולכים אלה החשים
שמשם יש דלת ומעטים יודעים ומכירים
ורק שם אתה ניגש לידית ופותח אולי בחיים.

ואולי בחיים אנחנו מכינים את המחר
ואולי המחר הוא גדול יותר מאתמול
ואולי כשהעיניים נעצמות רואים קצת מחר
ואולי התקווה היא הסימן הראשון לידית החיים.

אז - כשאמא הולכת למקום אחר ונעלם
לפעמים לבד לבד אתה מתגעגע
לפעמים דימעה נופלת מבלי לקבל רשות
ולפעמים הקול קול אימא נשמע ממש ברור.

ואתה מחייך אפילו שהעניים כמו ים טבועות
ואתה חש ממש קרוב אל הנעלם הרחוק והנסתר
ואולי התמונה מחזירה אור  שטמון בזיכרון של שנים
לפעמים היא קרובה ממש כמו פעם כמו המון פעמים.

ככה בלב דואב אולי על הסקרנות או אבדן של  שירה
נענוע בכל פעם שיש חשק לבכות והתינוק ניבט מבעד לחיתול
והיא מביטה אולי בקרנית העניים ואולי מאחורי הראש בחלום
אני הוא זה שחושב על אבדן או היה טוב וחבל שנפסק.