עולה לגג, מרוקנת את המים ממכונת הכביסה, מוציאה את הסדינים
הרטובים לגיגית כחולה. אני אוהבת לתלות לבד כביסה. הכל שקט
כשעושים את זה. אפשר לחשוב על כלום.
לוקחת את הגיגית ויוצאת החוצה, אל הגג.
מניחה את הגיגית ומרימה מבט לשמיים. השמיים מעין חצויים לשני
חלקים. חלק אחד אפור כהה, קודר, מאיים. החלק השני כחול בהיר,
ענני כבשה, ציפורים מצייצות. כאילו שני עולמות נפרדים.
לוקחת ציפית ושני אטבים, מניחה אותה על החבל. נהנית מהשקט
ששורר מסביב. יום שבת, כל אחד עסוק בענייניו, אף אחד לא מרעיש,
מכונית בודדה נוסעת בכביש.
לוקחת עוד ציפית ומניחה על החבל.
ואז מבחינה בטיפה.
ועוד אחת.
ועוד כמה.
'כנראה מהכביסה הן הגיעו', חושבת.
עוצרת לכמה רגעים. עומדת במקום ומבחינה בעוד ועוד טיפות נופלות
להן מהשמיים.
מביטה לשמיים. כחול בהיר, ענני כבשה, ציפורים מצייצות ועכשיו
גם טיפות.

כשמביטים מבחוץ הכל נראה רגוע, שליו, שקט. אך כשמתבוננים באמת,
רואים שהשמיים עצובים. כואב להם. הם לא יודעים למה. הם מרגישים
לקוחים כמובן מאליו. הרי השמיים תמיד יהיו פה, אז למה צריך לתת
להם יחס מיוחד?
הם מרגישים בודדים. כולם למטה ורק הם למעלה. מידי פעם באה
ציפור ומספרת להם משהו על חייה ואז היא עפה לה לחייה.
הם עצובים אז הם בוכים.
והטיפות נופלות, נופלות, נופלות.

מורידה את המבט מהשמיים ומחליטה להפסיק לתלות את הכביסה.
אין טעם, היא סתם תירטב.
נכנסת פנימה ומביטה שוב על השמיים.
החלק הכחול בהיר עם ענני הכבשה והציפורים המצייצות הפך גם הוא
לאפור כהה, קודר ומאיים.
אולי עכשיו יראו שהשמיים עצובים?