שלום לכולכם,
הורים, אחים, שאר משפחה, חיותה, אנשים שמגדירים עצמם כחברים,
ועוד כל מיני שבאו בגלל רגשות האשם.
אני לא אכתוב שאף אחד אשם, בהחלט יש אשמים.
לא מעוניינת להזכיר שמות, אני רק רוצה להגיד שזה לא בגלל האחים
שלי, ולא בגלל ההורים, ולא בגלל בני המשפחה, והכי לא בעולם
בגלל חיותה.
להיפך - אם יש אנשים שחשבתי עליהם ברגעים האחרונים, זה אתם.
לאלו שמגדירים עצמם כחבריי - בזמן האחרון גיליתי כי הכל היה
שקר אחד גדול, ושכולם מנצלים אותי. אולי חוץ משירה. גם עלייך
חשבתי ברגעיי האחרונים.
כשאתם הייתם צריכים אותי עמדתי בשבליכם דום, אבל להיפך, לא
עשיתם כלום והעדפתם להיות עם האחרים.
ניצלתם אותי בשביל סיגריות, וסתם כי אולי באותו רגע האחרים
ישנים או לא נמצאים או לא יכולים.
כולם מעצבנים אותי, אני לא מרגישה שייכת לכאן יותר.
אני לא מבינה את עצמי, וכולם גורמים לי לטפטוף בעיניים.
אפילו המורים, שלפני שנה לא שמתי עליהם כלום, אפילו הם מצליחים
לגרום לי לאבד שליטה.
אני לא רוצה לחיות יותר.
אני רוצה ללכת מפה, למות.
אני מעדיפה להרקב עם התולעים בקבר מאשר להיות עוד רגע נוסף על
כדה"א.
לאלו שאוהבים אותי באמת - אל תהיו עצובים... תחשבו שזה מה
שרציתי ושכרגע טוב לי יותר, אם רציתם את הטוב בשבילי, אז הנה,
אני עם ההכי טוב שיכול להיות.
ד"א, אבא, במשך כל התקופה שאמרת לי לא לעשן? עישנתי.
והרבה.
אני מצטערת.
אני הולכת.
שלום.