דני היה עם פנים חמוצות מתחילת הערב. רז לא אהב לשחק אתו כשהוא
מתנהג ככה, אבל הוא היה משועמם, ולכן נואש. הוא העדיף להתעלם
מהפרצופים שדני עושה לו ולהמשיך לשחק, להעביר את הזמן.
כמה אנטי-סוציאלי מצדו, חשב רז. אם כבר משחקים קלפים, לפחות
שיעשה את עצמו שהוא נהנה.
הוא מתח את ידיו מעל ראשו ונאנח אנחה גדולה. דני הביט בו בזוית
עיניו, ואז חזר לערבב את חפיסת הקלפים שבידו. הוא עשה את זה
במכוון באיטיות, ידע רז. בשביל לעצבן אותו.
דני ורז היו ישובים על הרצפה בדירתו של רז. המקום היה מבולגן
ומלוכלך, אבל זה לא הפריע לאף-אחד מהם. רז האמין שמכיוון
שאי-הסדר ביקום נמצא תמיד בתהליך עלייה, אין שום סיבה להתנגד
לו ולהמשיך לסדר ולנקות כמו מטורפים.
סביבם היו מפוזרים בקבוקים ריקים של בירות, חלקם שוכבים על
הרצפה, ואחד מהם אף הציץ מתחת לספה המרוחקת, משחק מחבואים עם
חבריו השתויים.
דני סיים לטרוף את קלפיו.
"עוד משחק של מלחמה?" שאל רז.
"אבל אמרתי לך, מלחמה זה משחק של ילדים, אין אקשן. בוא משהו
אחר." דני העווה את פניו עוד יותר.
רז התעלם במכוון. "אז אחרי המשחק הזה, אוקיי?"
"סבאבה", אמר דני בקול נטול-סבבאין לחלוטין. הויכוח יהיה עקר,
הוא ידע. עדיף לשחק.
"זרוק!" קרא רז, והמשחק התחיל.

מלך לב אדום עמד על הגבעה והשקיף על שדה הקרב. המראה היה נורא,
גם לחייל ותיק כמוהו. פלוגת 3 לב אדום התקיפה את גדוד נסיכי
תלתן שחור. לא היה להם סיכוי. הנסיכים שלפו חרבות, והפלוגה
האדומה המסכנה נטבחה, ללא נשק להגנה על חייהם.
המלך השפיל את מבטו ופנה ממראה הקטל. זה טירוף, הוא חשב לעצמו.
המלחמה הזו, חסרת טעם לחלוטין. הוא לא ידע על מה הם נלחמים,
ומה יצא מההרג המטורף הזה. לפעמים היה קורה שפלוגה שלו עצמו
הייתה פונה נגד פלוגה אחרת ומשמידה אותה לחלוטין. טירוף
מוחלט.
הוא הניח את ידו על מותנה של המלכה שלצדו. היא אחזה בו וחיבקה
אותו בעוצמה.
"מתי זה ייגמר, אהובי?" היא שאלה בקול חלוש.
הוא זקף את גבו, סוקר את הפלוגות שנותרו לו. "לא יודע," הוא
אמר. "אבל עלינו להיות חזקים. יש לי צבא להנהיג."
בעדינות הוא הרחיק את אהובתו מגופו, וצעד מספר צעדים לקצה
הגבעה עליה עמד. מולו נפרש צבאו, עומד מוכן ומזומן לקרב
המתמשמש ובא. המלך פישק את רגליו, זקף את חזהו ותקע את אגרופי
ידיו במותניים. קול תרועה אדיר נשמע עת הקהל הריע למלכם האהוב.
עלי לתת להם אומץ, הוא חשב. חבל שאני עצמי מפחד.

רז חייך לעצמו. הוא הוביל במשחק, וזה היה כל שחשוב. פניו
העגומים של דני עניינו אותו כרגע כשלג דאשתקד. מה שהיה מול
עיניו הוא הניצחון הקרב ובא.
הוא זרק מולו קלף 7 לב אדום. דני זרק באדישות 7 מעויין אדום.
"מלחמה!" קרא רז בשמחה.

"אלוהים אדירים!" קרא המלך. "הם טובחים אחד את השני
לחלוטין!!".
היום היה ארוך, והשמש בהקה במרום השמיים. המלך ישב על סלע
במרום הגבעה, משקיף על הקרבות שהתנהלו מולו. מדי פעם הוא היה
מעביר מטלית על מצחו הלח מזיעה, אך לפני שעה קלה זרק אותה
בתסכול על החול שלידו, לאחר שנספגה לחלוטין בזיעה.
המצב בשדה הקרב כעת היה קשה יותר מתמיד. זירת המלחמה הייתה
מכוסה בגופות חיילים מרוטשים, קרועים לגזרים עקב המלחמה
שהתנהלה ללא הרף מעל גופותיהם. צבא אחר צבא צעדו לזירה הקטנה
הזו ומעטים חזרו. כעת הלוחמים נאלצו להאבק על ערמות הגופות של
חבריהם. היו מקרים של חיילים שנכנסו לשדה הקרב, ושם הקיאו את
נשמתם בגלל הזוועה שמסביב עד שנטבחו. ועכשיו עמדו שם שני צבאות
שווים בעוצמתם, וקרעו אחד את השני לגזרים, עד שכמעט לא נשאר
זכר.
המלך יכול היה לראות במרחק את שלושת הגבעות עליהם ישבו המלכים
האויבים. הוא דמיין אותם מגחכים לעצמם למראה הטבח, וידו הימנית
נקפצה לאגרוף. הוא עצם את עיניו.
"תגבורת!" הוא שאג. "תגבורת לשם, ע-כ-ש-י-ו!!".

רז החל להפסיד קלפים לדני, וזה לא מצא חן בעיניו. אלת המזל
כנראה חייכה אליו מספיק, וכעת בא לה לחשוף שיניים. אין בעיה,
הוא אמר לעצמו. נשארו עוד קלפים במלאי והכל יכול להשתנות.
דני הביט בו באדישות וחזר לקלפיו, מוכן לזרוק את הבא.
הוא זרק מלך לב אדום.
רז עצם את עיניו וזרק.
מלכה לב אדום.

המלכה עמדה עייפה, ראשה מונח על כתפו של המלך. השמש החלה לרדת,
ונראה כי הקרב עומד להסתיים. מכל צבא הלבבות המפואר נותרו
פלוגות בודדות, הרוסות וכואבות. זעקות הפצועים עלו מהמישור
שלפניהם, והמלך קיווה שהעניין יסתיים בקרוב על מנת שיוכלו לבוא
להגיש להם עזרה בזמן.
הוא הידק את אחיזתו במלכה, שואב כוח מאהבתה אליו.
"מלכי," היא אמרה.
הוא פנה אליה, אוחז בה בעדינות. פניה שטופות הדמעות היו רחוקות
משלו בסנטימטרים ספורים. "מה, אהובתי?" הוא שאל בעדינות.
פניה היפות המשיכו להביט בו, והוא חש צורך לגעת בהם, לחוש בהם.
היום הזה היה מטורף והוא היה זקוק לתחושה שפויה  אחת, למגע
אנושי קטן.
הוא ליטף את פניה בעדינות. היא ניסתה לחייך אליו.
אצבעותיו ירדו במורד לחייה אל צווארה הענוג והחלו ללטף אותו.
הוא אחז בו בעדינות. אחיזתו התחזקה.
ראשו התערבל והתערפל, ולפתע חשיבתו לא הייתה שלו. הוא מצא את
עצמו מרחף בתוך גופו, ללא שליטה וללא יכולת לפעול, כמו היה זר
בעולמו שלו. הוא ניסה לצרוח, ניסה להתנגד, אך זה היה חסר טעם.
באותה מהירות בה נעלמה, כן חזרה ההכרה.
לאחר שגופתה של המלכה נפלה לידו ללא רוח חיים, עיניה בוהות
בתדהמה אל החלל האינסופי, לקח המלך את סכינו האישי והביט בו.
השמש השוקעת השתקפה בו בצבע דם, בוהקת ומסוכנת.
הוא עצם את עיניו ונעץ את הסכין בלבו.

"טוב, נגמר." אמר רז. "ניצחת. נעשה עוד משחק בשביל להשוות?"
דני התרומם מישיבתו השפופה. הוא מתח את איבריו הלאים והביט
ברז, חושב.
לאחר שעה קלה הוא נראה כמגיע להחלטה.
"לא," הוא אמר, "לא נראה לי. המשחקים שלך ילדותיים לגמרי, בלי
אקשן. אין לי כוח לזה. עדיף שאלך לישון."
רז ליווה אותו בדרכו החוצה. בינות הבקבוקים הריקים, שאריות
הגרעינים מאתמול ומצבורי האבק האקראיים, היו מוטלים בערבוביה
קלפי המשחק, מלוכלכים ומקומטים.