הגבר האפור וחמור הסבר בגיל העמידה פסע במהירות על המדרכה. הוא
לבש חליפה עסקית אפורה, ואחז בידו הימנית תיק מנהלים מעור. הוא
מיהר מאד, והביט מדי שעה קלה בשעון המחוגים על ידו השמאלית.
מבטו היה פזור, ונראה היה כי ההתבוננות בשעון נעשתה מתוך הרגל,
ולא מתוך עניין. פניו היו בלתי מגולחות ועיניו נוקבות תחת שער
מאפיר. הוא נראה ככל איש עסקים הממהר לענייניו. זו הייתה אחת
מהפעמים בה הביט בשעונו כאשר הוא נתקל בילדה הקטנה.
הילדה הייתה קטנה ושמנמונת, לבושה בשמלה אדומה עם סרט וורוד.
היא נראתה בסביבות גיל ארבע, וגובהה היה פחות משליש מגובה
הגבר. כאשר הוא התנגש בה היא עמדה על המדרכה עם גבה אליו
והביטה במכוניות הנוסעות בכביש, מחקה את קולותיהן. "וורוווום!
וורוווום! פאם! ביפ, וווורווווום!"
הילדה עפה מהמפגש עם רגלי הגבר על המדרכה, ובלמה את נחיתתה
בעזרת ידיה השמנמנות.
הגבר נעצר, הביט בה מבוהל ורכן לעברה. היא התרוממה בכבדות
מהמדרכה והפנתה את מבטה אליו.
"את בסדר?" שאל האיש, מצפה לראות כאב בעיני הילדה.
להפתעתו היא חייכה אליו, עיניה מבריקות ופיה חושף פחות שיניים
מחניכיים.
"הי! קוראים לי נטע ואני אוהבת מסטיקים. יש לך מסטיק?" היא
שאלה במהירות בקול מתוק וחייכה אליו שוב, מודעת להשפעת חיוכה.
הגבר התרומם והתמתח, אוחז בגבו. "קטנטונת," הוא קרא אליה בקול
צרוד מביט בה בנוקשות, "עלייך להיזהר כשאת עומדת על המדרכה.
איפה אמך?"
"אימא שלי לא פה. היא בבית, ואמרה לי ללכת לשחק. יש לך מסטיק?
אני אוהבת מסטיק. אני אוהבת את אימא שלי. קוראים לי נטע. יש לך
מסטיק?" שטף דבריה של הילדה יצא במהירות רבה יחסית לפה כה
קטן.
הגבר הביט בה, מצמצם את עיניו. "אין לי זמן למשחקים, ילדונת.
ובכלל, מסטיק מזיק לשיניים." הוא הביט בה עוד שניה ואז נאנח
בכבדות. הוא החל לפסוע ממנה והלאה, מאיץ את צעדיו למהירות בה
פסע קודם לכן. כתפיו התקשחו וגבו הזדקר כחומה בינו לבין הילדה.
הוא הביט שוב בשעונו.
"אני רוצה מסטיק! אתה אדון פויה, כולם פה אדונים פויה, לא
נותנים מסטיק לנטע!" קראה הילדה אחריו בקול, והחלה לרוץ
אחריו.
"אני רוצה מסטיק! אני רוצה מסטיק! אני רוצה מסטיק!" קראה אחריו
נטע בקול מייבב, אך הגבר התעלם ממנה. לבסוף התייאשה ונעמדה
במקומה.
"אדון לא יודע לשחק! אדון מ-ש-ע-מ-ם!" זרקה נטע בזוית פיה כמו
היה זה העלבון הנורא ביותר בעולם. עוברי-אורח סביבה הביטו בה
בחיוך, אולם הגבר האפור עצר. כקולטת את אשר אמרה, נפנתה נטע
אחורנית ופרצה בריצה הרחק מהגבר, חוששת שמא ינסה להענישה. הוא
לא זז ממקומו, רק עמד כשגבו אליה, ראשו מורכן על חזהו
ונשימותיו כבדות ואיטיות. כעבר שעה קלה, הוא המשיך לפסוע.
מרחק קצר משם הוא נכנס לתוך לובי מפואר של מגדל עסקים מהגבוהים
והיוקרתיים באותו אזור. השומר בכניסה בירכו בחיוך, אולם הגבר
התעלם ממנו כבמדי יום ביומו.
הוא פסע לעבר המעלית, והמתין לבואה. כשהיא נפתחה, פסע במהירות
לתוכה ולחץ על אחד הכפתורים בזריזות, מתעלם מגבר שמן ומבוגר
שעמד בלובי והביט בו מופתע. הגבר השמן כיוון אליו את אצבעו
וקרא בקול עמוק, "מר כץ, אני רוצה את הדו"ח שלך עכשיו במשרד
שלי, אם לא...". דלת המעלית נסגרה מאחורי הגבר האפור, קוטעת את
קולות הלובי.
בראש המגדל נפתחה דלת המעלית. הגבר הפיל את תיקו על רצפת
המעלית, ופתח בריצה. כשהגיע למעקה אחז בו תוך כדי ריצה וטס
מעליו אל עבר התהום שאחריו.
במהלך נפילתו הביט שוב בשעונו, כמו קפאו שד.
מסטיק בודד אשר שכב בכיס חולצתו השתחרר ונפל במקביל לו, לעבר
הרצפה.

נטע עמדה וחיכתה למסטיק. היא הייתה ילדה טובה כבר שבוע,
והחליטה שאלוהים חייב לה איזה נס קטן. אז היא התפללה בכל ליבה
למסטיק, ואמרה אפילו "אמן" ו"בעזרת השם", שאמורים להספיק
בדרך-כלל. כעת היא החלה לכעוס על אלוהים, ואפילו אמרה לו בלב
שהיא כועסת ושהוא יקבל ממנה מכות בטוסיק.
באותו רגע נפל מהאוויר, היישר לרגליה, מסטיק קטן.
נטע הביטה בו. מאחוריה נשמעה חבטה אדירה, ולאחריה צרחות וצפירת
מכוניות שהתנגשו אחת בשניה. שברי זכוכית עפו לכל עבר ודם ניתז
על המדרכה.
אך נטע הייתה ממוקדת במסטיק שלרגליה. היא לא שמעה ולא ראתה דבר
מלבד המסטיק שעליו כה חלמה. היא רכנה והרימה את המסטיק המבוקש,
ואימצה אותו אל חזה כשאושר נסוך על פניה. יש אלוהים, היא חשבה
לעצמה, והודתה לו בכל מאודה.
היא פסעה מהמקום, ילדה אחת קטנה ומאושרת, כשמאחוריה אנדרלמוסיה
של תוהו-ובהו והרס.
כעת כבר חלף הרצון למסטיק, ונטע חשה כי הדבר שישמח אותה יותר
מכל בעולם היה לבנות טירה בחול בגינה ליד ביתה.
היא העיפה את המסטיק לרצפה וחשה לביתה בשמחה, מצפה לבנות טירה
עם נסיכה ודרקון שישמור עליה. לטירה יהיה מגדל גבוה מאד, נטע
תהיה הנסיכה שבראשו והכלב שלה, מקס, יהיה הדרקון ששומר עליה.
דמותה הקטנה והמקפצצת נעלמה מעבר לעיקול הרחוב.