שולי שמלתה הכחולה של לילי שפשפו את המדרכה. היא החזיקה בידה
אבן גיר וציירה על הבלטה.
"אבשלום, תראה ציירתי בית."
הפסקתי את מכות הפטיש והרמתי את עיניי מסד הנעליים שהיה מונח
על המדרכה.
"יופי של בית," אמרתי "תיזהרי רק, יש רוכב אופניים מאחורייך
שרוצה לעבור."
היא נעה הצידה ונתנה לרוכב לעבור.
"תראה," היא אמרה לי והצביעה על האופניים המתרחקות "הוא מחק לי
את השמש שציירתי בשביל הבית."
"לא נורא." ניסיתי לנחמה "תציירי חדשה."
קמתי מהשרפרף וניכנסתי פנימה לתוך הסנדלרייה. זה כבר נהפך
לשגרה אצל הרצל, משאיר כאן את הילדה בצוהריים ובורח לקלפים.
דווקא היום, עוד יסגרו את הבית מרקחת. מאז שהוא חזר לשכונה,
כאילו לא נסע, אותם דיבורים.
"תיזהרי לא לרדת לכביש, לילי." צעקתי בעת שפשפשתי בשקיות
הנילון אחר עקבים לנעליים. הכביש הזה לפעמים יכול להיות
מסוכן.
"אתה תראה אני עוד יביא את המכה." היה אומר לי. לפני עשרים
שנה זה היה המכה בלונדון היום זה ב"מועדון חברים" ממול. מה
"חברים" במועדון הזה אם אתה מסוגל לאבד שם את התחתונים שלך.
עדיף שהיה נשאר בלונדון. אפילו שאשתו מתה, לא חבל על הגוזלה
הזו. מדלגת ככה בין בלטה לבלטה סוחטת בכוח את האבן הגדולה. למה
הוא לא מגיע? הוא הבטיח שיבוא וישמור על הילדה, אני חייב להגיע
לבית מרקחת. מה היה רע לו בתור נהג טקסי?! אז מה אם המשפחה
הנוצרית של אשתו הייתה מטפלת בקטנה, הרחוב הזה יכול לטפל בה
יותר טוב?! אין פה כלום רק שממה וחובות. כל מי שnצליח להרים רק
טיפה את הראש שלו מעל החרא שצף פה בשכונה מסתלק ממנה. מי שנשאר
כאן הם אלה שחייבים כספים ואלה שחייבים להם והם מעטים. גם על
התיקון של הנעליים האלו אני בטח אקבל את התשלום בהקפה. "תרשום
לי," הם יתחננו, כאילו שאני מכולת, "המצב קשה..." קשה לכולם אז
מה?! אני לא צריך לקנות תרופות לאבא ואמא שלי?! אין מה לעשות.
אולי מזל שאין לי אישה, ילדים ושכר דירה לשלם.
לעזאזל, היה לי עקב מתאים לנעליים האלו. אם לא בשקיות אז בטח
למעלה יותר בקופסאות. אה, הנה הם, ברוך השם, ידעתי שהם קיימים
אישהו.
התחלתי למרוח דבק מגע על סוליית הנעליים. אני אוהב את הריח הזה
של הדבק מגע. יש לו ריח של זיכרון ילדות, כשהיינו מתקנים
פנצ'רים באופניים. הריח המתקתק הזה שאמור לגאול את האופניים
מהצליעה שלהם ולשאת אותך הלאה לשכונות אחרות ולואדיות רחוקים.

"איך היה היום בגן?" שאלתי.
לילי הרימה את שתי עיניה השחורות לעברי וחייכה.
"כיף, היה כיף. היום אמרו לנו בגן שעוד מעט משיח יבוא וכל
הערבים יהיו עבדים שלנו."
"לא יפה," אמרתי "אסור לדבר ככה, גם ערבים בני אדם."
"אתמול אבא הרג עכבר שהיה בבית." היא אמרה וקמה ממקומה.
"עכבר?"
"כן," ענתה לילי "עכבר אפור וקטן, וסבתא ג'ולה התחילה לצחוק עם
השיניים השחורות שלה כי אבא רץ אחרי העכבר בכל הבית עם
מטאטא."
מתוך המרכז המסחרי יצא הרצל, לעיתים נדמה לי שכפתורי החולצה
שלו עומדים להתפקע ממקומם כאילו שבתוך הכרס שלו נמצאת כל
המעדנייה של מדלן, ועכשיו אם אני אלך למעדנייה של מדלן אני
אראה אותה עצובה.
"אבא" אמרה לילי בטון מאוכזב "לא הבאת לי ממתקים."  
הרצל תחב את ידו בכיס מכנסיו והוציא חבילת שטרות.
"קחי." אמר ללילי ונתן לה שטר של עשרים שקל. "לכי תקני לך משהו
אצל מדלן ממול."
לילי לקחה את השטר וירדה לכביש.
"honny when you crossing the rode be cerfall" צעק הרצל.
לילי נעמדה הסתכלה ימינה ושמאלה ואחר כך חצתה את הכביש.
"אני לא רוצה שהיא תשכח את האנגלית," אמר הרצל "אתה לא תאמין
איזה יד הייתה לי היום בקוביות."
"למה הגעת רק עכשיו? סיכמנו שתבוא לפני שעה." רטנתי.
"אני מצטער אבשלום, אבל אתה לא תאמין, פשוט לא תאמין אני
הכפלתי את כל הכסף שלי עכשיו, כל הכסף מהטקסי שהבאתי לארץ,
אפילו את הכרטיס נסיעה חזרה לארץ הרווחתי אתה קולט?!"
"אחלה" עניתי ביובש. "אני מכיר כל כך הרבה שחשבו שיצאו מלכים
מהמועדון, אבל בסוף הם נשארו בלי כלום עד שאפילו תיקון נעליים
הם צריכים בהקפה, אז עכשיו עשה טובה תישאר כאן, שמור על הבת
שלך שלא תרד לכביש ושים עין על הסנדלרייה, אני צריך להגיע לבית
מרקחת."
"אבשלום נשמה, אני מבקש, תן לי לחזור למועדון וזו פעם אחרונה,
אתה תראה, אני אקנה לי בית עם גינה לילדה, יש לי היום יד טובה
בקוביות, אני אוציא את הילדה מהגן של הש"סניקים  ואשים אותה
בגן ילדים נורמלי ואותך, אני עוד יוציא אותך מהחדר זבל הזה
שהפכת אותו לסנדלריה."
"לא רע לי פה הרצל."
"איך אתה יודע? היה לך פעם משהו אחר, ראית משהו אחר, הרחת
אותו?!"
"עזוב הרצל, הרווחת היום הרבה כסף, שים אותו עמוק בכיס ותיהנה
מהמזל שלך. קח את הילדה ולך הבייתה, ואם אתה יכול לצאת מפה, אז
צא מפה היום."
"אתה זוכר איך פעם חלמנו שתהיה לנו מכונית לארק אדומה."
"כבר לא מוכרים פה לארקים."
"אז מרצדס, אבשלום, מרצדס..." אמר הרצל ועיניו נצצו "אם יהיו
לי עוד פעם מספרים כמו היום, אני
נשבע, אני קונה לשנינו מרצדס."
"אבל אין לי בכלל רישיון."
"לא נורא, נקנה לך גם רישיון." אמר הרצל בחיוך והצית סיגריה.
"בשביל מה הרצל, לאן יש לי לנסוע? הסנדלריה פה והבית מאחורה,
המרכז המסחרי ממול ולבית מרקחת אני נוסע באופניים, שאליה אני
רואה לא אגיע היום."
"אתה לא רוצה לצאת מהבית? לא צפוף לך עם ההורים? למה שלא תביא
להורים שלך פיליפינית  ותקנה לעצמך בית, אפילו תשכור, אולי
תתחתן. מי יודע. למה למי עשית רע שאתה ככה תקוע שלושים שנה."
איך אני אצא מהבית, הרצל? מאיזה כסף? מי יביא להורים שלי
תרופות? בכלל עדיף שאתה תהיה קצת יותר עם הילדה שלך, שלא
תסתובב ככה בכביש."
התישבתי אל מול סד הנעליים בדקתי את חיבורי העקב לנעל, העקבים
האלו יחזיקו מעמד אפילו עד סוף החורף שיבוא. לבית מרקחת אני
אלך כבר מחר.
הרצל שלף מכיסו קופסאת הסיגריות והצית לעצמו עוד סיגריה. הוא
החל להתהלך ככלב הקשור למלונה.
"אני מרגיש את זה אבשלום, אני מרגיש שיש לי יד טובה היום, איפה
הילדה למה היא לא חוזרת?"
הרצל ניסה לשבת על השרפרף שליד אך הוא מייד קם.
"אני חוזר לשם, כשתבוא לילי... אתה יכול להשגיח עליה עד
שאחזור?"
"נו מה? את הבית מרקחת כבר פספסתי, אז לאן יש לי ללכת?"
"אל תדאג אבשלום, אל תהיה כזה כועס, הכל הולך להשתנות. אתה
תראה."
"כן להשתנות," אמרתי בזלזול.
"כן הכל יהיה כמו פעם." ענה הרצל.
"אבל פעם לא היה לנו כלום וגם היום אין לנו כלום."
"אז זה הולך להשתנות." אמר הרצל בנחרצות והחל להתרחק לכיוון
המרכז המסחרי. ידיו היו קפוצות כמתאגרף בכניסה  לזירה.
כן הרצל זה הולך להשתנות, ההורים שלנו מזדקנים ואנחנו אחריהם.
לך יש לפחות ילדה ואת זה אתה גם זורק. כשאתה פושטאק בגיל
עשרים, זה עוד נחמד לפרוץ לבתים, לבזבז כסף על בחורות, לחלום
שיום אחד תגור בוילה עם איזו בלונדינית. אבל איבדנו את התמימות
ואולי תודה לאל שכך, כי אם לא, אוליי גם אני הייתי עכשיו הרצל,
בונה כמוך חלומות מקוביות ומספרים.

"איפה אבא?" שאלה לילי כשחזרה מהמעדניה.
"הוא הלך לקניות, הוא עוד מעט יבוא." עניתי.
"אתה רוצה?" שאלה אותי לילי והגישה לי שקית חטיפים פתוחה.
"לא תודה, חמודה."
לילי התיישבה על המדרכה הניחה לידה את שקית החטיפים נטלה את
אבן הגיר והחלה לצייר.
"אבשלום, אתה יכול לרשום את השם שלי מתחת לציור?"
"כן," אמרתי והתיישבתי על המדרכה לידה.
"תרשום הבית של לילי ואבא, מתחת לציור של הבית."
התחלתי לרשום, "הבית של אבא ולילי".

מעברו השני של הכביש, מהמרכז המסחרי, הגיח הרצל. הוא החל ללכת
לכיוון הסנדלרייה כולו חיוור. הוא הביט אל מעבר לכביש, מנסה
להוציא קול "אבשלום, לילי..." אך מפיו יצא רק אוויר דל שאפילו
זבוב לא היה מרגיש אותו. הוא שפשף את כיסיו ואת חזהו, עדיין לא
מסוגל לעכל את ההפסד הכספי שספג זה עתה בשני מהלכים של קובייה.
"לילי, אבשלום..." הוא ניסה שוב פעם לקרוא, אך המאמץ הכריע
אותו והוא התמוטט על המדרכה שממול לסנדלרייה.