אין דרך אחרת להגדיר את מה שאני מרגישה, חוץ מ: "נמאס!!!"
אני רוצה אותו לידי, והוא איננו.
כשהוא ישנו איתי, הוא איננו מה שרציתי.
זה כמו לקבל משאלות מהשטן.
אני מבקשת אותו, אך המשאלה לא מפורטת מספיק, אז הוא מביא לי
אותו אבל הוא עם מצב רוח לא מתאים,
או שנוצר ריב.
זה כאילו נגזר עליי לעולם לא להנות ממנו כראוי.
דבר המעלה את השאלה: מדוע ישנה אהבה בעולם?
לא צריך אותה, רק סבל היא טומנת בחיקה.
אין לעולם להנות ממנה במלואה.
מישהו למעלה או למטה בטוח צוחק לו למראה כתיבתי את הדברים...
כאילו שזה ישנה משהו.
זה אף פעם לא שינה, מדוע שיתחיל עכשיו?
והדמעות זולגות כפלגי מים לא נדלים.
וגם להן אין מנוס.
למה הבכי? הוא אינו מקל, אינו פותר ורק מרע את הרגש
אך הוא בלתי נשלט.
ואני צועקת - חדל!!!
לשווא.
הוא חודר ללבי, לנשמתי, לכולי
אוחז ומסרב לעזוב.
מי שאמר שבשביל האהבה יש לקחת סיכונים - הוא כסיל או בתול
ברזיה.
ואני, כבר אבד לי קולי מזעקות.
והוא - מעולם לא ידעתי.
והמשחק בנו - מוביל לניצחון
ואני - ייאושי הפסיד במערכה בשמי.
ואין עוד קול.
דממה
וכך תישאר נפשי דוממת עד למוות.