"איזה כיף שאתה ידיד שלי," היא אמרה. "תמיד אני יודעת שאני
יכולה לספר לך את הכל."
"כן." אמרתי, וחייכתי את אחד מהחיוכים המתורגלים שלי, המיועד
להקרין טוב-לב ושיתוף מלא.
שכבנו על גבנו על הדשא שבגן העיר. השעה הייתה מאוחרת ואנשים
מעטים הסתובבו במקום, ממהרים לשוב לביתם, לישון. לא הייתי
עייף. תמיד נוכחותה העירה אותי, הוסיפה אדרנלין לדם.
שמחתי להיות ידיד שלה, אך בסתר לבי, במקום העמוק בו נשמרים כל
הדברים שלעולם לא ייראו אור שמש, אהבתי אותה. אהבתי אותה יותר
מסתם אהבה אפלטונית - רציתי אותה. רציתי לחוש אותה בזרועותיי,
לנשום אותה עד שיכרון.
"ותמיד נהיה ידידים, נכון?" היא שאלה בשקט.
לא! זעקתי בתוכי, ושוב העליתי את חיוך ה"טוב-לב ומבין ומקשיב"
שלי.
"בטח, למה לא?"
"הלוואי שכבר יהיה לי חבר..." היא לחשה בקול חולמני.
רציתי לקום ולצרוח עליה: תסתכלי עליי! אני פה, בשבילך, רוצה
אותך. מה עוד את צריכה? למה את מתעלמת ממני?
"כן", לחשתי חזרה.
היא התרוממה ממקומה ופנתה אלי. "טוב, אז נראה אותך מחר?"
החיוך המתורגל. "בטח. לילה טוב."
נשארתי שוכב במקום והפניתי ראשי להביט בה עד שהיא יצאה מטווח
הראייה. אז הדלקתי סיגריה ושאפתי ממנה ממושכות, מהורהר.

תמיד הייתי שם בשבילה. והיא, בחורה כה יפה, לא חסרו לה מחזרים.
לאחר יציאה מוצלחת היא הייתה רצה לספר לי בהתלהבות, ואני הייתי
מחייך ומספר לה עד כמה אני שמח בשבילה, ועד כמה זה נפלא.
ובפנים, קול קטן היה זועק: תיפרדו! הוא לא מתאים לך!
לפעמים היא הייתה חוזרת עצובה ומספרת על בן זוג מכוער או
משעמם, ואני הייתי מנחם אותה בפנים עצובות (מתורגלות היטב!).
לא נורא, מתוקה, הוא עוד יגיע.
לאחר פגישה מוצלחת שלה הייתי חוזר עצוב הביתה ונעמד מול הראי.
כך הייתי מביט בעצמי שעה ארוכה, סוקר את דמותי ושואל את השאלה
המציקה מכולן.
מדוע לא אני?

למחרת נפגשנו אחר הצהרים בדירתה. מהזיק בעיניה ידעתי שמשהו טוב
קרה לה.
"אל תשאל!" היא קראה בהתרגשות.
כמובן ששאלתי.
"אתה זוכר את מוטי, החתיך הזה מהפארק, שתמיד יוצא עם הכלב שלו
לטייל כשאנחנו עוברים שם?"
כן, כמובן שזכרתי. איך יכולתי לשכוח עד כמה היא התלהבה מהמראה
שלו, ומההליכה שלו, ומהכלב שלו... באותו יום לא טרחתי אף לעמוד
מול הראי. בשביל מה? אני לא יכול לעמוד בתחרות.
"אז היום פגשתי אותו ברחוב, ודיברנו קצת. הוא הזמין אותי לכוס
קפה אצלו בדירה, היום בערב! אתה מאמין?"
האמנתי, כמובן שהאמנתי. ומדוע לא? כל מכוער שיפנה אליה ברחוב
היא תתאהב בו, חוץ מ... אבל די. הגיע הזמן להעלות את הארשת
השמחה והתומכת.
היא שמחה מתגובתי. "וואו, אני מקווה שזה יהיה רציני. אתה,
יודע, אולי נעשה גם קצת התעמלות..." היא צחקה מהבדיחה הפרטית,
ותקעה את המרפק שלה בצלעותיי.
צחקתי.
ואז משהו בי נשבר.
תפסתי אותה והעפתי אותה על המיטה. היא הייתה המומה, ולא
התנגדה, רק שכבה שם עם מבט מבולבל בעיניים. קפצתי מעליה על
המיטה, תפסתי אותה וקרעתי ממנה את החולצה. לאחר שראיתי שאין
התנגדות, הפכתי אותה על גבה והורדתי את החזייה.
היא שכבה במקומה ללא תזוזה.
התחלתי לנשק בטירוף את גבה החלק, הענוג, ובו זמנית נאבקו ידיי
עם חצאית המיני המטריפה שלה. לאחר שהחצאית ירדה, הגיע תורם של
התחתונים.
התיישרתי לישיבה והבטתי שניה קלה בגופה העירום, ואז התחלתי
להיאבק במכנסיים.
הקול היחיד שהיא השמיעה היה כשחדרתי לתוכה מאחור. היא נאנקה
בעונג, ואני הייתי ברקיע השביעי. הייתי כשיכור, כאדם שזכה
בלוטו, והייתי מאושר.
גמרנו ביחד. נתתי לכל התשוקה שבי לפרוץ בגניחות עונג, והיא
גמרה יחד איתי בהרמוניה מושלמת.
הוצאתי את הזין שלי ממנה והתהפכתי על הגב, נושם בכבדות, גופי
מכוסה זיעה. היא התגלגלה לצידי, פניה השלוות מופנות אל-על
ועיניה עצומות.
"סיגריה", היא לחשה.
הדלקתי לה בחיוך מנצח סיגריה, ואז הדלקתי אחת גם לי. שאפתי את
העשן ממושכות ונתתי לתחושת הניצחון לשטוף את גופי.
"איזה כיף שאתה ידיד שלי," היא אמרה לפתע. "יש לי הרבה מה לספר
לך..."