הפרצוף נוטה וחוצה זווית. חוצה זוויות מרובות.
השלום בנפנוף, השלום הוא בקושי, השלום מתקרב בטפטוף.
החיוך נמתח ומתמשך באיטיות, ונגמר לבסוף במריחה.
חיוך מרוח, חיוך מאולץ, את חושבת שאני טפשה?!

ההליכה בטוחה, הרגליים קלות, אפילו שאת לא כל כך רזה.
בית החזה מובלט, החזה עצמו גם כן. ויש מה להראות. אכן.
הדימוי העצמי שואף לעננים והשפתיים משורבבות החוצה בחן.
אך כשהן נמתחות בחיוך מזויף, הן נראות פתאום, לא יפות. שתיהן.

את הולכת לעברי, השפתיים ממשיכות במריחה,
אני יודעת שתכף תדלגי בשמחה.
הנה, צדקתי, ואת עושה את זה,
מתכופפת, ושני עיגולים בולטים מכיוון החזה.

אני מחייכת בשלי, בדקות שפתיים, ושולחת לחי חמה.
את עדיין בשלך, במריחת שפתיים, מקרבת לחי קרירה.
המגעים נפגשים, טמפרטורות נצמדות, וההרגשה כ"כ שונה,
כאילו שעכשיו בדיוק חזרתי מריצת מרתון ארוכה.