דיכאון הוא דבר שיפה מבחוץ.
הנצחת הסבל בתוך תמונותי
לעולם תשקף את אותם רגעי העדינות שאותם ידעו פניי.

בתנועה אחת מושלמת
היא מרימה את עצמה מעל הריצפה ונאחזת
ברקע הוא צורח לתוך קערת ליבה.
כנר ברחוב ישן על מחצלת מסמרים
שאני עוברת דרכו אני מבינה.
על קצות האצבעות היא עומדת
ואני שומעת
כל אחת בתורה נשברת
ומשאירה אותה כחיה פצועה על הבמה
הבריטי כבר הפסיק לצרוח
ועכשיו היא שוכבת ונזכרת
בכנר שפעם ראה אותה רוקדת.
והמוזיקה ממלאת אותה במן מוטיבציה חולנית להמשיך.
ועם כל צעד זה רק כואב יותר.
עם כל צעד עוד חלק בעצם נשבר
ואפילו פוינט ברגל היא לא מסוגלת לעשות.
הדמעות זולגות מתוך ענייה הבתוליות כבפעם הראשונה בחייה.
והיא יודעת, והיא רואה, ובמין התמסרות לכאב
היא מתיישבת בפינה ומחבקת את רגליה.
עכשיו כבר מאוחר מידי להושיט לה יד.
אף אחד מכם כבר לא יוכל להצילה.
היא עברה מפה, נסעה, נעלמה, איבדה עקבותיה בתוך השלג הנערם
והעקרונות,
נגוזו אחד אחד
ועכשיו כל מה שנשאר זה להריע לה
לשרוק ולמחוא כפיים.
איזו הופעה.
שהמסך ירד היא עוד תישאר שם,
בתוך כל אותם חלומות הבלהה שאותה ידעה היא כל לילה.
היא שוקעת לתוך הריצפה במבט תבוסתני,
והרגליים כבר לעולם לא יוכלו לנשוא אותה לשום מקום אחר.
האור כבה על עורה החלק והלבן,
היא נשארת לבד
ומדיימנת בפעם האחרונה את הכנר
יושב ומנגן רק בשבילה.