דורי התעורר לקול צפצוף מעצבן.
הוא שלח את ידו לעבר שולחן הלילה שלו, והדליק את המנורה. היא
הטילה אור עמום ששיחק משחקי אור וצל עם הלילה הבורח. היום החל
להפציע, ודורי חש עצמו עייף ביותר, לא מוכן כלל להתמודד עם
הבוקר המתקיף.
הצפצוף הגיע מכיוון האמבטיה. דורי, מטושטש לחלוטין, מוחה קורי
שינה מעיניו, גרר את רגליו לעבר חדר האמבטיה, ובהה במראה.
עיניו האדומות היו נפוחות מחוסר שינה, ודורי לא אהב כלל את
המראה הזה. לאט חדרה למוחו הישן ההבנה לגבי מקור הצפצוף, והוא
שלח את ידו למדף מעל לכיור בעצבנות מה. הוא תפס את החפץ המרובע
ששכב עליו וצפצף נואשות, ובהה בו. הצפצוף הפסיק.
די, נמאס לי, חשב דורי. כבר שבוע אני לא ישן בשביל הטמגוצ'י
הזה, ועכשיו שוב פעם פספסתי את מועד ההאכלה.
על מסך הטמגוצ'י הופיעה גולגולת שחורה. הגולגולת חייכה ונעלמה,
ובמקומה הופיעו האותיות RIP בשחור קודר. דורי אחז את הטמגוצ'י
בחוזקה עד שפרקי אצבעותיו הלבינו, ואז החזירו למדף. הוא לא אהב
את ההרגל הזה של הטמגוצ'ים למות כה בקלות. בשביל מה הוא מחזיק
חיית מחמד וירטואלית, אם גם היא מתה בסוף?
לאחר מחשבה קצרה, הוא שב ואחז בטמגוצ'י, ולחץ על כפתור האתחול.
ביצה הופיעה על המסך, ממנה בקע דינוזאור קטן ושחור. הדינוזאור
החל לשוטט ברחבי מסך הטמגוצ'י, מחייך לדורי. דורי חייך אליו
חזרה.
השעון המעורר צלצל מכיוון חדר השינה. דורי נאנח, ורכן אל
הכיור. מברשת השיניים דאגה להעלים את שאריות טעמו המר של
הלילה. הוא ירק את המשחה לכיור, ושטף את פיו. מטושטש כולו,
היטלטל דורי מחדר השינה לאמבטיה, הלוך ושוב, מרחף בין שינה
לקימה. כעבור מספר דקות הכתה בו ההבנה שזה אינו חלום ועליו
להתעורר. הכיור מולא במים קרים, ודורי, שואף עמוקות, טבל בהם
את ראשו. כעבור שבריר שניה הוא קפץ, והתנגש בראשו במדף שמעליו.
אוחז בראשו ומשפשף אותו בכאב, רץ דורי לסלון ובהה בשעון הגדול
שתקתק ללא רחמים. השעון הראה 5 דקות לשמונה. עוד 5 דקות
הלימודים בבית-הספר מתחילים.
דורי בהה בשעון, ואז זינק, משיל מאחוריו את קורי השינה כנשל
נחש. הוא רץ בין האמבטיה לחדר השינה, אוסף את הילקוט ואת
הטמגוצ'י, משאיר אחריו שובל אבק. הוא יצא מהדירה, טורק אחריו
את הדלת, ורץ במורד המדרגות, עונד את הטמגוצ'י סביב צווארו.
בבית הספר הוא כבר יטפל בו כמו שצריך, והפעם ינסה להשאיר אותו
בחיים יותר זמן.
דורי רץ. הוא ראה בעיני רוחו את המורה לתושב"ע מעיפה בו מבט
זועף, ושולחת אותו להירשם אצל המנהל. המנהל יכעס, כמובן,
בייחוד בשל העובדה שזו לא הפעם הראשונה שדורי מאחר. וגם לא
השניה. והמנהל לא הבטיח לו פעם שלישית גלידה, אלא מכתב להורים.
פניו של דורי קדרו כשראה בדמיונו את בית הספר כפי שהוא באמת -
בית סוהר גדול, בו הסוהרים הן נשים מבוגרות המשתמשות באמצעים
שלא אושרו באמנת ז'נבה על מנת להשקיט את מרידות האסירים, בינם
מכתבים להורים. כמה חבל שהוא היחיד שידע את האמת הזו על
בית-הספר, ואף-אחד אחר לא האמין לו. "זה לטובתך", תמיד אמרו
לו. "כדי שתגדל, כדי שתחכים". כן, בטח. כאילו בלי בית-ספר
אנשים מפסיקים לגדול.
הוא לא כל-כך חשש ממכתבים להורים. הוריו לא יכעסו עליו יותר
מדי, אבל הוא היה ילד טוב, והוא לא רצה שהוריו יתאכזבו ממנו.
הוא האיץ, עוקף הולכי-רגל מופתעים על המדרכה. חלקם השתעלו במרץ
כשענן האבק עטף אותם. אדון זקן רדף אחרי כובע שעף מראשו בעקבות
הסופה שיצר דורי במרוצתו, וכאשר אחז בו, הוא זרק מידו השניה את
מקל ההליכה ונופף בה בזעם לעבר גבו של דורי. "פרחח!".
והנה נגלה בית-הספר, מתנשא מול דורי, חומותיו מקיפות אותו
כחומותיה של טירה מימי הביניים. כמובן שכשדורי ראה את הצורה של
השומר בפתח, איבד בית-הספר את קסם ימי-הביניים, והחל להידמות
יותר לתקופת האדם הניאנדרטלי. דורי הביט בשעונו, נשם לרוחה,
וחצה את הכביש לעבר בית-הספר.
קול פסיעותיו על האספלט השחור נקטע בזעם של חריקת בלמים
מימינו. העולם התהפך בשאגה מצמררת שהחרישה את אוזניו של דורי.
אחרי כן קללה, ודלת של מכונית נפתחת ונטרקת.
צעדים מימינו, מתקרבים לעבר ראשו של דורי. שוב קללה, והפעם
באימה. ככה זה בישראל, חשב דורי, גם כשדורסים אותך - אתה חוטף
קללות.
הוא שכב על הכביש, מתנשם בכבדות. הנשימה כבדה עליו. ליבו פעם
באיטיות. עיניו נעצמו...
דגדוג קל שטף את כל גופו של דורי, וגרם לו לפקוח את עיניו.
הוא התיישב במקומו מופתע. הכביש שינה את צורתו, ונראה יותר כמו
ענן. גם בית-הספר נראה כמו ענן - בעצם, לכל מקום אליו הביט היו
רק עננים. חוץ מזה המקום היה ריק לחלוטין...
ריק לחלוטין מלבד אותו שער זהב סגור שניצב קרוב אליו, במרחק
נגיעה.
דורי ניער את ראשו, עצם את עיניו ופקחם שוב. הוא חזר על כך שוב
ושוב, אבל התוצאה הסופית לא השתנתה. עננים, שמים, שער זהב,
ודורי מופתע יושב ועוצם ופוקח את עיניו. לא מלבב כל-כך.
טוב, הוא נאנח. אני חכם מספיק להבין רמזים. כשבן-אדם רואה עצמו
יושב על ענן, לא צריך להיות גאון כדי להבין שהוא מת. מוזר, אך
הוא לא הרגיש עצב או חשש, ולא שום דבר שהוא אי-פעם הרגיש כשחשב
על המוות. הוא הרגיש די ארצי, כולל כאב-הראש והגירוד המעצבן
ברגלו הימנית. הוא פשט את ידו (ההרגשה הייתה רגילה למדי),
וגירד את הרגל הסוררת. ואז, ללא היסוס, הוא קם והתקדם לעבר
השער. השער התנשא מעליו מטרים רבים, ונצץ כולו. דורי זכר שנאמר
לו שלא כל הנוצץ הוא זהב, אבל השער נצץ כל-כך, שגם אם הוא לא
היה באמת זהב הוא בטוח היה קרוב מאד להיות. הסורגים שלו היו
עבים כאגרופו של דורי, והוא חש עצמו קטן מאד וחסר חשיבות. אם
השער נועד שהמתים יעברו דרכו, הוא חשב, אז יש מתים גבוהים מאד.
אני מקווה שלא ייצא לי להיתקל בהם בעתיד הקרוב. הוא בלע את
רוקו, ונגע בשער.
למרות מראהו המתכתי, הופתע דורי לגלות שהשער היה חמים ונעים,
התחושה הייתה כאילו הוא חי תחת ידיו
(חי? שער?)
ודורי אחז בו בחוזקה, ניזון מחומו. ללא כל צליל, החליק השער
ונפתח לרווחה, חושף רק עננים מאחוריו. דורי היסס, נשם עמוקות
ואז עבר דרכו...
ומצא עצמו בתוך חדר משרדי קטן. החדר היה כה קטן, שהיה בו מקום
רק למכתבה, כיסא, וארון תיוק. החדר עצמו היה אפלולי, ועברו
שניות מספר עד שהתרגלו עיניו של דורי לחשכה. לא היה ברור מה
האיר את החדר, אבל עוצמת ההארה הייתה כשל מנורת שולחן רגילה.
על השולחן שכבו מאות דפים מפוזרים, מלאים בתרשימים, מלל, וקוים
שחורים עם X קטן לידם עם המילים "חתימתך כאן". מאחורי השולחן
ראה דורי ריבועים שחורים מפזזים באוויר. הוא בהה במחזה, פיו
פעור לרוחה.
"סגור את הפה, שלא תבלע לי פה איזה זבוב", נשמע קול צייצני
מכיוון הריבועים.
דורי סגר את פיו, אך המשיך לבהות בריבועים. לאט-לאט לקחה האונה
הימנית במוחו שליטה על מחשבותיו, והתמונה הכללית החלה להתבהר.
כמו שקורה כשבוהים זמן רב בתמונה של הרבה נקודות בצבעים שונים
ולפתע קופצת תמונה תלת-מימדית מול העיניים, כך הפכו לפתע
הריבועים שחורים המרחפים באוויר למלאך טמגוצ'י, יושב מאחורי
מכתבה ומביט בו, ממתין בסבלנות. דורי הצליח לזהות את הכנפיים
שהורכבו משבעה ריבועים בצורת משולש כל אחת, את ההילה שהורכבה
מארבעה ריבועים בצורת חצי מעגל. את הפרצוף...
"אפשר להתחיל בתהליך?", נשמע שוב הקול הצייצני, שהגיע בבירור
מפה הטמאגוצ'י השחור של המלאך.
"כ-כ-כן, " השתלט דורי על קולו הרועד והתיישב. "מה...?"
"מת, התכוונת לומר. כן, אתה מת. עכשיו אם אפשר לגשת לעסקים?"
המלאך גישש בידיו בתוך ערמת המסמכים על שולחנו. כעבור שעה קלה
הוא פלט קריאת ניצחון, ושלף טופס ריק שבראשו נכתב "דורי".
"בוא נראה", צייץ המלאך והביט בטופס. "נולדת בתאריך... גדלת
ב... בלה, בלה, בלה, לא חשוב... זה אמלא אחר-כך... זה יישלח
לתיוק מחדש... הו, השאלות החשובות!"
"רגע," קטע אותו דורי מבולבל כולו. "מה אתה עושה בדיוק?"
"אל תפריע לי, בבקשה! אתה מת, וצריך להציב אותך או בגן-עדן או
בגיהינום. אני מלאך המיון שלך, ואני פשוט טובע פה בעבודה. אז
בבקשה, רק תענה לי על השאלות, בסדר?"
דורי הנהן וחייך. אם הטמגוצ'י הזה הוא הקובע לכף חובה או
לזכות, רצוי מאד להתחנף אליו.
המלאך הביט בדף, כחכח בגרונו הריבועי, ואמר "אני דילגתי על
השאלות הפחות חשובות. השאלה המרכזית שמעניינת אותי ותקבע את
דינך היא: האם פגעת אי-פעם במישהו אחר?"
דורי שתק. מחשבותיו זמזמו כמו עדת דבורים בראשו. איזו מן שאלה?
מה הכוונה?
"מה זאת אומרת?" הוא שאל בהיסוס. לאחר דממה קצרה הוא הזדרז
להסביר. "מה אתה מתכוון כשאתה אומר לפגוע במישהו? נפשית?
פיזית?"
המלאך הביט בו. "האם פגעת אי-פעם במישהו? מה לא ברור כאן?"
"אתם לא יכולים לענות על כך בעצמכם? אין לכם רישומים?"
המלאך הסמיק, עד כמה שריבועים שחורים יכולים להסמיק (כלל וכלל
לא!), כחכח שוב בגרונו, ואמר "אה, בדרך כלל יש לי פה רישומים
מדויקים, אבל, תבין, אני, אוף..." הוא החווה בידיו על המהפכה
בשולחנו. "עברנו למשרד הזה לא מזמן, ויש עדיין די בלגאן. אודה
לך אם תעזור לי פה, ותענה בעצמך על השאלה. יכול לעבור יובלות
עד שנמצא את דו"ח המעקב שלך."
דורי הביט בו וצמצם את עיניו. ראשו געש.
אם אומר שפגעתי, אלך לגיהינום. אם אומר שלא, אלך לגן-עדן. כן,
פגעתי באנשים בחיי הקצרים, אבל לא בכוונה. כשהייתי ממש קטן
העלבתי את אחותי הקטנה מלא פעמים וגם הרבצתי לה - אבל זה
לגיטימי, לא? ככה זה כשקטנים.
חוץ מזה, מאיפה הוא ידע אם אני דובר אמת או לא? אם פגעתי
באנשים בימי חיי - אלך ממילא לגיהינום, אז מה יעשו לי אם אשקר
- ישלחו אותי לגיהינום? שווה לנסות, אין מה להפסיד.
"לא פגעתי באיש מימי." אמר דורי בקול בוטח והישיר מבטו לעבר
המלאך.
"אהא" אמר המלאך והביט בו. שעה ארוכה חלפה, ודורי חש שבוחנים
אותו. הוא חייך.
לאחר שניות מספר הוריד המלאך את מבטו, פתח מגרה בשולחנו והוציא
משם חותמת זהב. הוא הטביע אותה בטופס, ודורי הצליח לזהות את
המילים "נשמה טובה".
לפתע נשמע צפצוף.
המלאך הרים בחדות את מבטו אל דורי ושאל בנוקשות "מה זה"?
דורי חש שליבו מאיץ את קצב פעימותיו.
על הטמגוצ'י שהיה קשור כל אותה עת אל צווארו, הופיעה גולגולת
שחורה מחייכת. היא נעלמה, ובמקומה הופיעו האותיות RIP.
המלאך החוויר (שוב, ללא שינוי בצבע השחור של הריבועים שהרכיבו
אותו. בטח אשליה אופטית, חשב דורי), והושיט את ידו לדורי.
"תן לי את זה בבקשה", הוא אמר, ונאנח.
דורי הוריד את הטמגוצ'י מצווארו והושיטו למלאך.
"כמה כאלה כבר מתו לך?" שאל המלאך בלאות. הוא פתח מגירה אחרת
והכניס לתוכה את הטמגוצ'י.
"א-א-ארבעה", גמגם דורי. "ל-לא כ-כ-כולל את-ת זה....".
את דבריו קטע דינוזאור טמגוצ'י שחור שהופיע במרכז החדר. הוא
היה קטן, בערך בגובה ברכיו של דורי. הוא נראה המום בעליל,
מסתכל בהשתאות בחדר הקטן.
"זה בסדר, אתה הולך לגן-עדן", לחש המלאך בסימפתיה לדינוזאור
הקטן. דלת נפתחה לפתע באחד הקירות. היא הייתה תכולה, ונראתה
כאילו מישהו גזר חתיכה מהשמיים, והדביקה כטפט על הדלת.
הדינוזאור, מתרגש כולו, קיפצץ לעברה. הדלת נעלמה ברגע שהוא עבר
דרכה.
"למה אתם עושים את זה?" שאל המלאך בכאב את דורי, שישב המום על
כיסאו. "למה אתם מביאים אותנו לעולם אם אתם מתכוונים להזניח
אותנו ולפגוע בנו? אני הייתי שייך במקור לילד שקיבל אותי
במתנה, ולא ידע מה לעשות איתי. אז הוא גידל אותי, כן, אבל
גדלתי בכאב וניכור גדולים. הוא לא האכיל אותי בזמן, לא שיחק
איתי, ובסופו של דבר מתי מבדידות. כך הגעתי לתפקיד הזה. והדבר
הכי נוראי בתפקיד הזה הוא העובדה שאני נאלץ לחזות שוב ושוב
באחיי הקטנים שנהרגים על ימין ועל שמאל עקב הזנחתכם הפושעת.
למה אתם עושים את זה, למה?"
דורי נע בחוסר נוחות על כיסאו תחת מבול ההאשמות. הוא לא ידע מה
לומר, ולכן בחר לשתוק. הדברים שאמר המלאך היו נכונים מאד.
אבל מדובר במשחק, זה רק משחק!
(ואני הרגתי אותו)
לא יכול להיות! זה חלום!
דורי צבט את עצמו. הוא חש כאב, וזה הפליא אותו. אם ככה זה
למות, אז זו פדיחה רצינית.
המלאך נשם עמוקות. "אתה, יקירי, הולך לגיהינום."
לאאאאאאאאאא! זעקה קריאה בראשו של דורי.
"אל תעשה לי את זה", הוא לחש, "אני לא ידעתי שזה לא משחק. אני
רק ילד. בבקשה, עזור לי!"
המלאך הניד בראשו. "לא, אין נסיבות מקילות. אתה הרגת ברשלנות
ארבעה טמגוצ'ים ועל כך תשלם."
דלת נפתחה, באותו מיקום של הדלת הקודמת. אולם הפעם היא הייתה
שונה, כה שונה.
חשבתם פעם איך נראה הגיהינום? בודאי עברה בראשכם פעם או פעמיים
במהלך חייכם תמונה של הגיהינום כפי שהוא אמור להיראות. בודאי
ציירתם אותו בצבעי אדום-לבה ושחור-סלעי-בזלת, מראה קודר ומעורר
צמרמורת. מקום בו צללי שדים מופיעים בזוית העין ונעלמים כשהעין
מופנית אליהם. מקום אשר אם מביטים בו זמן רב, אפשר להתעוור
מעצמת הלהבות והרשע. מבט אחד בסביבה קודרת זו, ותרצו להיות
ילדים טובים כל ימי חייכם.
ובכן, לא כך נראה הגיהינום באמת. למה לאלוהים להשקיע כל-כך
הרבה בתפאורה? לא, אם אתה מגיע לגיהינום, חבל לבזבז עליך ולו
טיפת לבה אחת. וכך, כל שראה דורי מול עיניו היה ריק שחור
שהתמשך אל האינסוף. לאחר שעה קלה של בהייה בריק חטף דורי
סחרחורת, והסב את מבטו בבחילה.
"לא!", הוא קרא, "אני אערער!".
המלאך גיחך. "מה אתה חושב שזה פה, בית-משפט השלום? אתה בשמים,
חבוב. עכשיו תהיה ילד טוב ותצעד דרך הדלת הזאת."
"לא, לא, לא!" דורי קם מכיסאו והביט מעלה מנופף באגרופיו.
"אלוהים, תעזור לי! זה לא פיר, לא ידעתי!"
המלאך זינק מכיסאו לעבר דורי. "תשתוק!", הוא קרא לעברו בקול
צרוד. "אל תערב את הביג בוס בעניין! אין לו זמן להתעסק בשטויות
כאלה."
אבל היה כבר מאוחר מדי. האדמה החלה לרעוד, וקול שאגה מהדהד
נשמע מכל כיוון. המלאך נפל לרצפה והצטנף מתחת למכתבה. "יופי",
הוא לחש, "עשית זאת. חכם גדול."
דורי נפל גם הוא לרצפה, אבל למרות האימה בלבו הוא הכריח את
עצמו להביט למעלה, אל התקרה. השאגה התחזקה, והקירות החלו
להתמודד. דורי הוקף בטיח מתפורר מהתקרה ובלבנים נופלות. הוא
כיסה את ראשו בידיו וחיכה. השאגה התחזקה, קרבה והתגברה, עד
ש... שקט השתרר.
דורי חיכה שניות מספר ואז הרים את ראשו מבין ידיו. ענן טיח לבן
כיסה אותו עם כל תנועה שביצע. כשהתפזר הענן, הביט דורי סביבו
ופער את פיו, בולע זבוב טמגוצ'י ומשתנק.
המשרד כולו נעלם, ודורי שוב מצא עצמו במרכזו של ענן אינסופי.
לידו עמדה מכתבה, מתחתיה ישב רועד המלאך המסכן. ומולו - מולו
עמד איש הטמגוצ'י הגדול ביותר שראה דורי מימיו. הוא היה מורכב
מרשת של 10X20 ריבועים שחורים, כל ריבוע כמטר גובהו. היו לו
רגלים שחורות, גוף שמנמן שחור, זקן שחור, ועיניים שחורות
רושפות אש שחורה.
כן. קראת לי?
דורי החל להצטער שפתח את פיו, אבל את הנעשה אי אפשר להשיב.
"כן, הו אלוהים הכל-יכול. נפלה פה טעות, אני בטעות הרגתי את
הטמגוצ'ים. לא ידעתי -"
לא ידעת?! האם זה אמור לפטור אותך מעונש?? בראשית בראתי את
השמים ואת הארץ. ביום השישי בראתי את הטמגוצ'י בצלמי ודמותי.
את בני האדם בראתי אחרונים, ביום השביעי, כמשרתים. ומה קורה?
המשרתים מחליטים שהם האדונים! ואתה עוד פונה אלי לרחמים... של
נעליך מעל רגליך, כי חטאת ועל כן תיענש!
בעוד קולו מהדהד סביב דורי הרועד, נעלם אלוהים.
שוב נפתחה הדלת לגיהינום.
דורי, אבל וחפוי ראש, פסע בכבדות לעבר הדלת. מילא, אין יותר
בית-ספר...
מאחוריו נעלמה הדלת, וכל שנותר על הענן הוא שולחן מכתבה, ומלאך
טמגוצ'י רועד מתחתיו.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.