"למה?", שאל קנטור בקול חרישי.
ברנשטיין לא ענה. הוא היה רכון מעל הקלף הלבן, עט הנוצה שלו
משרבט במהירות נוסחאות. "למה?", שאל קנטור שוב, והפעם בעוז רב
יותר, אך שותפו היה שקוע במעשיו. מנורת הנפט היחידה בחדר הטילה
אור עגמומי על שולחן העץ, מבליטה את עליבות החדר. במאפרה ליד
ערימת קלפים מושלכים שכבו שרידי סיגרים רבים, מצפים לחבריהם
העתידים לבוא. שני המתמטיקאים בילו בחדר זה שעות רבות מספור,
מפתחים נוסחאות שעתידות להשפיע על עתיד המין האנושי.
ולקנטור נמאס.
הוא הדף את כסאו אחורה בחריקה, וקם ממקומו. הגשם שירד בחוץ
תופף על גג החדר במקצב חדגוני, עד כי כבר לא היה מורגש. הוא
הפך לחלק מהתפאורה. קנטור פנה לכיוון החלון והביט כלפי חוץ,
גופו שח ופניו עייפות. למרות החושך בחוץ הוא הבחין באלפי טיפות
גשם נוצצות נעות מהשמיים השחורים כלפי האדמה. במוחו החד הוא
החל לחשב את עוצמת הטיפות, ונעצר כעבור שניה. מספרן סופי, את
זה הוא ידע, כמו כל דבר עלי אדמות. כל דבר היה בן מניה,
והאינסוף היה מושג מעורפל. בשלב כלשהו יפסיקו טיפות הגשם לרדת,
והשמש שוב תזרח. זה לא יימשך לנצח.
הוא נאנח ונפנה אל עמיתו. ברנשטיין היה מבוגר ממנו, אך נראה
זקן יותר מכך. הוא היה אדם טרוד ועצבני, שהשיבה זרקה בשערו זה
מזמן. הלילות הרבים שבילה ברכינה באפלולית אל הקלפים ובכתיבה
פגעו בעיניו והוא צמצם אותם במאמץ על מנת שיהיה מסוגל להמשיך
לראות את אשר עשה.
"למה אנחנו עושים את זה?" שאל קנטור. העט חדל לשרבט, והדממה
שנפלה לפתע נדמתה כמאיימת לבלוע את שניהם. ברנשטיין הסב אליו
את ראשו, עדיין כפוף מעל הנוסחאות.
"מה?"
"למה אנחנו עושים את זה?", חזר קנטור, והמשיך במהירות, "אני
אוהב מתמטיקה, ואתה יודע את זה. אני חולם מתמטיקה, נושם
מתמטיקה, אוכל מתמטיקה. אבל מה הטעם באמת בחקר האינסוף הזה?
דבר ביקום אינו אינסופי."
ברנשטיין צמצם את גבותיו השעירות בזעף. הוא רצה לחזור
למשוואות. זה עתה עלה בו רעיון לפתרון הפיכות של פונקציות
חד-חד-ערכיות, והוא רצה כל-כך להעביר אותו אל הכתב. אך היה
צורך להסביר כמה עובדות למטורף שמולו.
"אתה מטורף.", הוא אמר, ושבע רצון מעצמו הסתובב בחזרה, ממשיך
לשרבט במהירות.
קנטור חזר להביט מבעד לחלון. פעם, הוא זכר, הוא לא היה לכוד
בתוך הטירוף הזה. פעם מלבד לאהבתו למתמטיקה היו לו חיים אחרים.
הייתה לו אישה נפלאה, והוא לפתע החל לחוש געגועים אליה. פעם,
בעולם אחר, הם ישבו מחובקים תחת סככה בפארק, גשם כזה ירד
בעוצמה מכל עבר, אך הם היו מאושרים. היא הסבה את פניה אליו,
ובחיוך גדול נשקה לו מעדנות. הוא נזכר כיצד שכב בביתו ימים
רבים לאחר לווייתה, ממאן להתנחם. כל אשר רצה היה למות, להצטרף
אליה ולשכב לצידה כפי שתמיד היה עושה בחייה. הנחמה היחידה
שהייתה לו, המפלט היחיד היה המתמטיקה. אותה ברייה טהורה
ועילאית שליוותה אותו מינקותו. הוא פנה אליה אז, מסתער בשצף
קצף על בעיות מתמטיות ומשוואות בלתי פתורות, כמו הם אשר יחזירו
את אהבתו אליו. ומאז - הוא שקע שם, באזור האפל שבין אפסילון
ללמדא, נושם את הנוסחאות. אבל אז החל לעבוד על מושג האינסוף -
למה?
לא היה לזה טעם, להכל לא היה טעם!
הוא חשק את שפתיו, נועץ את שיניו בחלק הבשרי שלהם עד שחש בכאב.
זה וודאי משבר גיל העמידה, כולם עוברים אותו. זה יעבור, לא
צריך להיבהל.
הוא הסתובב שוב לברנשטיין. "מצאנו את העוצמה של האינסוף. זה
היה מדהים בשבילי, מודה. ואחר כך גילינו אינסוף גדול יותר, וזה
מעורר בי עד עכשיו צמרמורות של התרגשות. אבל כל שאני מבקש ממך
הוא רק שתבוא איתי לרגע לחלון, תביט החוצה, ותגיד לי בבקשה מה
אנחנו הולכים לעשות עם האינסוף הזה בעולם שם בחוץ."
"אלוהים אדירים!" קרא ברנשטיין בקול, גורם לקנטור לקפוץ ממקומו
בבהלה. הוא הסתובב אליו, מדליק סיגר נוסף. "מה זאת אומרת איזה
שימושים? כל עולם המתמטיקה הולך להיבנות על המושגים שאנחנו בזה
הרגע מפתחים. דורות של סטודנטים ברחבי העולם יודו לנו על
התרומה למדע המתמטיקה, ואתה מזיין לי את השכל?". הוא שאף
מהסיגר בזעם כבוש. "ואתה לא רואה שום שימוש לאינסוף?"
"קשה לי לראות," הודה קנטור בהכנעה. "אולי זה קוצר הראייה
שלי..."
"אולי". קטע אותו ברנשטיין בגסות. "אז עכשיו בוא תעזור לי קצת
פה, בעולם האמיתי. ארץ לקנטור!"
קנטור פנה שוב אל החלון. אינסוף... הוא ניסה לדמיין את
האינסוף, מחפש את משמעותו ביומיום. היכן הוא ראה אינסוף? היכן
הוא חש אינסוף?...
גופו רפה וכתפיו שחו. הוא נזכר. לפתע זה עלה והכה בו כברק.
כשהיא הייתה חיה, הוא אהב אותה כמו שלא אהב מימיו. ואז הוא ידע
מה זה אינסוף. אז הוא חש את האינסוף.
מאחוריו הוא שמע את קולו של ברנשטיין. "איך נקרא לעוצמות
האינסוף? אני מחפש איזו אות שתייצג אותם, ושום אות לא נראית לי
מספיק מלאת הדר לבטא דבר כה מופלא."
"אהבה". לחש קנטור לעצמו.
"מה?" קרא ברנשטיין. "בנאדם, אנחנו צריכים לקחת אותך מחר לזונה
הזאת במורד הרחוב שתרגיע אותך קצת. נראה לי שאתה קצת חולה."
"אלף, בעברית שפת הקודש". קרא קנטור. "זאת האות הראשונה של...
אלף, בעברית."
ברנשטיין מלמל לעצמו בזעף, ואז משך בכתפיו ושרבט אלף יפה
ומהוקצעת על הקלף.
קנטור עמד עם הגב אליו. הגשם המשיך לרדת בעוז, מתעלם מהמהפכה
המתמטית שהתחוללה זה עתה. החושך כיסה מכל עבר את ביתו של
קנטור, ורק הכוכבים הציצו מדי פעם מבעד לעננים הכבדים.
קנטור הביט מבעד לחלון שעה ארוכה, עיניו העצובות צופות אל
האינסוף.