מוות.
המוות ארב בכל פינה בראשו. הוא קנה את מקומו בלידתו, ומאז
התפשט לכל חלקה טובה כמו גידול ממאיר. התאים האפורים במוחו
שינו צבעם לשחור כשנגעה בהם יד החידלון. כמו רימה הוא נגס
בתאים הטובים, מחורר את הראש כמסננת.
והדמות לא היתה שונה מאף אדם אשר חי על כדור-הארץ. והיא ידעה
זאת, וכאבה.
הדמות גררה את גופה הדואב על החול הרותח. השמש זרחה ישירות
מעליו, צורבת את אוויר המדבר בקרינתה, מבקעת את עורו השרוף.
כוחו נטשו והוא נפל פרקדן, עוצם את עיניו מלהט השמש. הוא ייחל
למוות שיבוא, מחוץ לגופו, וייתן קץ לריקנות שבפנים. שפתיו
הסדוקות לא נעו כשלשון צרובה לקקה אותם, מחפשת טיפת לחות. דמות
האדם השרוע הפסיקה לנוע, ורק החזה שעלה וירד הראה על פעילות
כלשהי.
היצור היה אדם בעבר, למרות שגם בכך הוא כבר לא היה בטוח. הוא
העדיף להשתייך למין אחר, להיקרא אפילו בשמה של הרכיכה, מאשר
להיקרא אדם. אולם הוריו בחרו עבורו את דמותו, ואת הרקב שיקרא
לו "חיים".
האדם על רצפת המדבר קפץ את ידיו לאגרוף. הוא חיכה למוות כבר
זמן רב, אולם כדי לתת לאלוהים בדיחה טובה, ראשו עדיין עבד,
מעביר שוב-ושוב כמין מסרטת קולנוע מקולקלת את התמונה של הראש
המתפצח, ומוח שעף דרך החור שנפער בגולגולת. הוא לא התכוון
להרוג את אותו בחור, אלא רק לירות בו. זו לא הייתה אשמתו,
באמת, שהרג אותו. זה הכל בגלל היותו בן-אדם.
התמונות עברו בהילוך אחורי בראשו. אז מה אם הוא תפס את אותו
בחור עם המכנסיים למטה? אז מה אם למקום אותו נהגו לכסות
המכנסים הייתה מחוברת חברתו שלו, גונחת באקסטזה? סך-הכל הוא לא
ציפה ליותר מזה ממנה. הוא ידע מה טיבה - הרי גם היא נולדה
כמוהו, בת-אדם.
כן, הוא יכול היה לצפות לכך, אך מכיוון שהוא סבל מאותו פגם,
הוא הוציא את האקדח מהנרתיק כשחיוך עוטה את פניו.
החיוך הזה סיקרן אותו כעת, כשהביט לאחור. זה לא היה חיוך שמח,
או אפילו חיוך מרושע. זה היה חיוך של בן-אדם שבוכה לעצמו, בלי
להראות לסביבה. זה היה חיוך נבוב, שהסתיר מאחוריו כאב.
והכאב הפך מהר מאד לאוטומט מנותק. אוטומט שמכוון וסוחט הדק של
אקדח.
הוא לא התכוון להרוג, רק לירות בו בלב... לירות בו בלב.... כמו
כלב לירות בו, שתחזור נשמתו אל הבורא, וגופתו תהיה מאכל לרימות
האדמה - אבל לא להרוג אותו!
איך שהפוסטמה צרחה כשאיברו של הבחור ניתק ממנה כשגופו נפל
לקרקע. היא שלחה את ידה הימנית לפניה ונגעה בשרידי מוחו שהיו
מפוזרים על לחייה ואפה, והצריחות התגברו, מונעות במין מנוע
פנימי ההולך ומגביר את כוחו ככל שההיסטריה גוברת. הוא הביט בה,
באישה שכה אהב עד כה, ולא יכול היה שלא לבוז לה. כמה צרחות
בגלל חתיכת לכלוך וזין שהלך לו.
באיזושהי פינה במוחו הקודח צפה הכרה במעשה אותו עשה, אולם
המוות האורב זינק עליה והטביעה בים של זעם וחימה. הבחורה אותה
אהב בגדה בו כך, והוא האמין בה. הוא חייב ללמדה לקח.
הדמות לבושת הסחבות ששכבה על החול הלוהט נאנחה. ממרחק זה של
זמן, הסרט שהוקרן בראשו נראה לא נכון, נראה קלוקל משום מה.
ממרחק זה, הטמטום היה גלוי עד מיאוס. האוטומט היה כה חסר-טעם.
הפוסטמה המשיכה לצרוח בתמונות שבראשו. היא קפצה ממקומה, עירומה
כביום היוולדה, והעיפה את עצמה על הקיר שמאחוריה, מתרחקת
מהגופה מרוסקת הראש ששכבה לידה. היא חיככה את ידיה בפניה
באקסטזה, מנקה את שרידי המוח פניה ומשפשפת את העור שמתחתיהם עד
שהחל להתקלף. היא הייתה עסוקה בקרצוף עצמי תוך צרחות היסטריות
מכדי להביט בחברה המגחך שעמד מולה, אקדחו שמוט בידו ומבט מטורף
בעיניו.
המוות שבמוחו קנה שליטה מלאה. "כל הבנות פוסטמות", לחש לו
החידלון. "זהו טיב החיים".
הוא חייך לעצמו. מזל שגיליתי את העובדה הזאת עכשיו, הוא חשב,
וכיוון את האקדח לבחורה העירומה.
זה לא היה הוא שירה. הדמות שירתה נראתה כמוהו, אבל הוא היה
הרחק משם, מתבונן בשלוה במתרחש. רחוק מהעולם הגשמי, רחוק
מהמוסר היומיומי, רחוק מהרגש. דמות מנותקת ניצבה על ריצפת
האריחים בחדרו וסחטה את ההדק היישר לכיוונה של האישה המבוהלת.
מגיע לה. לא?
מבט מופתע הופיעה בפניה כששדה הימני הפך לגוש שותת דם וקרוע
בשר. כך היא ניצבה, קרועת עיניים, ידיה מגששות אחר השד שנעלם.
היא השפילה את מבטה, ושמה לב באותו רגע לעירומה. ידיה, ספוגות
בדם ובמוח יבש, ירדו מחזה ומיהרו לכסות את מפשעתה, רגע לפני
שצנחה על גופת הגבר-חסר-המוח.
הרובוט בדמות אדם המשיך במעשיו, ללא עצירה של שניה. ריח של
מוות נישא באוויר, אולם הוא היה ממוקד לחלוטין במשימתו. הוא
ערם עליו את גופתה של חברתו, מכוסה בסדין, ונשאה לחדר המדרגות.
כך הוא ירד למטה, חיוך האוטומט על פניו. לאחר שהכניסה
לתא-המטען של מכוניתו, עלה שוב למעלה והוריד את גופת הגבר חסר
המוח. לאחר מכן הוריד את גופת השכנה החטטנית, שלושה כדורים
מנקבים את גופה, ידיה הצפודות אוחזות בכלבה המת. גופת בעלה
הצליחה להידחס גם היא לתא המטען, והוא יצא לדרך.
חיוך האוטומט. כמה נפלא.
השמש הקשתה לחייך. ממילא הוא לא רצה יותר לחייך. הוא פקח את
עיניו והביט לשמים הכחולים, מחפש נשרים. "בואו לאכול את
גופתי", הוא לחש בין שפתיו הצפודות אל האוויר הריק. אולם הם לא
יבואו. הם יודעים טוב יותר מכדי להרעיל את בטנם ואת נפשם בגופו
המת של בן-אדם.
המכונית עם הגופות הגיעה לחוף שקט ורגוע על שפת האגם. הוא פסע
בבוץ מספר פעמים הלוך ושוב, מבצע את השליחויות למלך האגם השוכן
בתחתיתו. ממוקד לחלוטין הוא נשא את חברתו על כתפיו, מרגיש את
הדם הזורם דרך הסדין, ומתכנן כיצד יתנקה לאחר טיהור העקיבות.
פוסטמה.
הוא נכנס למכונית והחל נוהג לכיוון ביתו. גוש המוות שבראשו
גיחך לעצמו, והחל לסגת, מפנה מקום לחשיבה ההגיונית. לקליטה.
הוא השתנק. המכונית המשיכה באותה מהירות בה היתה, אולם הנהג
בתוכה נראה חולה. עיניו בלטו, ומצחו היה שטוף זיעה. הוא החל
לקלוט מה עשה.
היה מגיע להם! כולם זונות!
ההגיון שטף את שארית הזוהמה והשאירו עירום מול האמת. הוא ניסה
לכסות את בשרו הדואב בתירוצים, אולם הם נמסו מהר מאד משאירים
אותו חסר הגנה. הוא הידק את שיניו בכאב, חש אותו בכל גופו.
הוא רצח. הרג. טבח. קטל. איך שלא תביט על זה, זה יהיה תמיד
אותו דבר. הוא פעל בדרך המוות, וקצר חיי אחרים.
חפים-מפשע.
האומנם?
כן. כל אשמתם היתה עצם היותם אנושיים. זה היה חטאם, וזה היה גם
עונשם. הוא לא היה צריך לפגוע בהם, הם כבר נענשו.
כמוהו.
נושם בכבדות הוא סובב את הגה מכוניתו, גורם לה להחליק בחריקת
צמיגים ולעשות סיבוב פרסה.
הוא פנה אל המדבר, לחפש את המוות ולתבוע ממנו צדק.
והמוות התעלם ממנו.
גם עתה, יום מאוחר יותר, גופו נאכל אט-אט על-ידי השמש חסרת
הרחמים, המוות לא חזר לבקר. ראשו שלו בער מבחוץ ומבפנים, מריץ
שוב ושוב את הסרט. דברים נראו כה שונים ללא האוטומט, אולם אין
לבכות על חלב שנרצח.
כעת כשחשב עליו, הוא זיהה את אותו אוטומט. זאת הייתה התחושה
שליוותה אותו כל פעם שזיין. זו הייתה קהות החושים שהגיעה
כשנפרד מבחורות והשאיר אותן בוכיות מאחורי הדלת הנטרקת. אותו
טמטום נפשי שליווה אותו כל פעם שהוא שיחק באנשים אחרים, מפעיל
עליהם מניפולציות למיניהם.
הוא שכח בעבר מה זה להרגיש, וכעת הוא נזכר. והוא קיווה לשכוח
שוב.
הוא עצם את עיניו שוב נותן לחום השמש לעבור את הסדקים בעורו,
ולהפיץ חמימות בתוכו, בתוך נפשו.
הוא פקח את עיניו בתדהמה, קולט לפתע כי קיימת בו היכולת לחוש
גם חמימות בתוך נפשו.
וכך הוא מת.
תוך דקות מספר נמלאה גופתו רקב, היישר מהריקבון שבנשמתו.