אני מאמינה שבסופו של דבר, כשמגיעים לתכלס, אחרי שהמסיבה
מתפזרת, אתה נפרד מהמכרים, חוזר הביתה, לחדר הפרטי שלך, מכבה
את האור, בסופו של דבר, כולנו לבד.
כולנו שוכבים לנו בפרטיות גמורה, בחושך, בודדים למות. אם באמת
נהיה כנים עם עצמינו, אנחנו לגמרי לבד.
וכולנו פוחדים. פוחדים לא להצליח, פוחדים להתקע, פוחדים-להשאר
לבד. ויש כאלו שבכלל פוחדים רק שיגלו שהם לבד, שאף אחד אחר לא
יראה כמה שהם קטנים, ומסכנים, ופוחדים, ובודדים, כל כך
בודדים....
ובסופו של דבר כולנו עצובים, כל אחד בדרכו שלו.
זה הטבע שלנו, הטבע הדפוק שלנו, לראות תמיד מה שדפוק בחיים
המזויינים שלנו, ואיך שתמיד כולם דופקים אותנו, ואיך אנחנו
המסכנים, תמיד אוכלים אותה מהשאר.
בדר כלל רק דבר אחד אנחנו לא רואים, שוב תודות לטבע הדפוק
שלנו, וזה כמה שאנחנו בעצם דפוקים.
הרי אחרי הכל אם לא ההינו דפוקים כל כך, איזה סיבה יש שנהיה
לבד?