NOTE TO DO
בסנאגל, שעת אחר הצהריים, ברחוב המורכב מבקתות עץ בשלבים שונים
של התפרקות, ילד קטן בועט כדור ספוג מסמורטט. הכדור חוצה את
הרחוב הצר, חומק בין האנשים, המכוניות ועגלה מלאה מאות דגים
מתים ומגיע לצידו השני, הישר לרגלו של רוכל הבטריות הזקן,
ששולח את הכדור בבעיטה חזרה לילד. הילד ממתין עד שעגלה רתומה
לסוס תחלוף ומשלח את הכדור בשנית. עובר אורח בועט את הכדור
חזרה בחיוך. הילד ממשיך לשחק כדורגל עם הרחוב. זוהי התרחשות
טיפוסית בפרברי העיר דאקר, אשר במדינת סנאגל במערב אפריקה. הכל
מלא חיים. בשיטוטיך בעיר כולם מברכים אותך, שואלים לשלומך או
לפחות שולחים חיוך. שמחה כזו כבר אי אפשר למצוא ברחובות העולם
המערבי, כאשר בימינו להסתכל למישהו בעיניים כמעט ונחשב כעבירה
על רקע מיני, ובחיוך ללא סיבה מוצדקת אתה מסתכן באישפוז
בכפייה. השכנים אוכלים ביחד וכל ילדי השכונה מטפלים אחד בשני.
מעניין איך גברת ורדי, שכנתי מקומה רביעית, הייתה מסתדרת כאן.
כבר 16 שנה אני מנסה לסחוט ממנה ברכת שלום בנסיעתנו המשותפות
במעלית.
אך כשמדובר באדם מערבי, לפעמים הידידות הזו היא לא בחינם. לא
פעם ולא פעמיים קרה שקשרי חברות ספונטניים ברחוב נגמרו בבקשות
שונות לתרומה כספית, במיוחד במרכז העיר דאקר, בה תהיה מותקף על
ידי עשרות רוכלים, אשר ינסו למכור לך כמעט כל מוצר אפשרי.
בעצירה בפקק תנועה ברחוב הסואן תוכל לקנות נדוניה שלמה לחתונה,
החל מהסרביס והסכו"ם ועד לאנטנה לווינית.
אם בנדוניה עסקינן, ישנה הודעה משמחת לכל הרווקות שם בחוץ
שנואשו מלמצוא זכר פוטנציאלי: בסנאגל את יכולה לקבל לפחות 3
הצעות נישואין מדי יום ואף לא נדרשת הכרות מעמיקה. ההצעה הכי
רומנטית שקיבלתי עד כה ניחנה בישירות כובשת: בעודי קונה ירקות
בשוק בחור צעק לעברי ממרחק של 50 מטר "את נשואה?" כשעניתי
בשלילה הוא טרח לציין שהוא פנוי וישמח לבוא איתי לאירופה. כמעט
והשתכנעתי שזו אהבה ממבט ראשון, אך כנראה החיים בישראל לא קסמו
לו, מכיוון שמספר דקות אחר כך הוא הפנה את הצעתו לחברתי
האיטלקייה. בכל מקרה, מעולם לא נמנתי עם תומכיו הנלהבים של
מוסד הנישואין. למען האמת, הייתי שמחה להשיב את המונוגמיה
לאופנה, במיוחד לאחר שנתקלתי במראות עוצרי נשימה בחופי דאקר.
חבורות של גברים אשר עוסקים במה שנראה כסגנון האבקות חופשית,
כשלגופם מחותלים בגדי ים שאף חברת ספידו הייתה מצנזרת מתאמי
צניעות.
גם הגברים לא ינחלו אכזבה. סנאגל התברכה בנשים יפיפיות. אולי
זכר אירופאי יוכל להתמודד עם אישה סנאגלית, אך אם קיימת בכם
רתיעה מהחמות הפולנייה עדיין לא נתקלתם במאמא האפריקאית.
המאמות האפריקאיות ניחנו בהמון מידות טובות, אך גם במידה XL.
יום אחד נקלעתי לכנס נשים סנאגליות גדולות בסימטה קטנה. ישובות
במעגל, ממלאות בנוכחותן כסאות פלסטיק, לבושות שמלות בגזרה רחבה
בשלל דוגמאות וצבעים עם סרט תואם מלופף על ראשן. אחת מהן אחזה
במיקרופון, אשר היה מחובר למערכת הגברה רבת עוצמה ונראה היה
שהיא מרביצה בהן תורה. כל אחת בתורה נעמדה במרכז המעגל וביצעה
ריקוד קצר לקול מחיאות הכפיים הקצובות של שאר המעגל. בתום
הריקוד הן ניגשו אל אחת הנשים ונתנו לה שטרות כסף. הסתבר
שהתפרצתי לכנס התרמה לרגל הולדת תינוק חדש בשכונה. לאחר זמן מה
פסקו הריקודים והשתררה דממה, כאשר מאי שם צצו מגשים ענקיים עם
כוסכוס ועופות צלויים. כל ארבע נשים רכנו מעל מגש, אוכלות ביחד
ונעזרות בכף הטבעית, כף היד. ניצלתי את רגע ההסחה בשביל להתחמק
מעיניה הבוחנות של המאמא המצווחת והמשכתי בדרכי.
אך אין זה מקרה נדיר למצוא את עצמך בתוך איזו מסיבה או אירוע.
נראה שכמעט כל דבר מצריך חגיגה והסנאגלים ידועים במוזיקה
והריקוד שלהם. כל דייג כאן הוא גם מתופף וכל מוכרת בוטנים היא
גם רקדנית.
האוכל בסנאגל מרגיש כמו בבית. בכל מקום אפשר למצוא מסעדות רחוב
קטנות. זהו חדרון קטן עם כמה שולחנות וספסלים ומאמא גדולה
שתגיש לך כוס אורז, דגים ובשר, אוכל פשוט וטעים. בכל שכונה
תמצא את הדילריות המקומיות. השיטה שלהן עובדת בדומה לסוחרי
סמים, פעם ראשונה אתה מקבל את החומר בחינם ואז אתה כבר תחפש
אותן בשביל לקבל עוד. זה עובד בדיוק אותו דבר עם ממתק בוטנים
בקרמל. כמו כן, מצאתי שמאוד קשה להסביר למאמא סנגאלית את
הקונספט של צמחונות. מדוע יושב לפני דג טוב וטעים, ואני מסרבת
לאכול אותו. הצרפתית שלי לא מספיק טובה בכדי להכנס לדיונים
פילוסופים והיא פטרה את העניין בכך שאני כנראה אירופאית
מפונקת.
אם שכחתי לציין זאת קודם: צרפתית, אם זאת לא השפה המועדפת עליך
אז הגעת למקום הלא נכון. עוד מאז שהקולונליזם היה אופנתי
לצרפתים יש נוכחות חזקה באיזור. עד היום רוב הזרים בדקאר הם
צרפתיים. אם לא חשקה אוזנך בלימודי צרפתית, תמיד תוכל להתנסות
בשפה המקומית, הולוף, שהיא מאין שילוב של ניב מקומי, צרפתית
וערבית. רוב תושבי המקום הם מוסלמים ועל כן מילים רבות מערבית
מושרשות בשפה. סלאם עליכום זו הדרך המקובלת לברך לשלום גם
בהולוף וכמעט כל אדם שני ברחוב ישאל אותך NOT TO DO? זה לא
שהוא באמת מתעניין באסור ובמותר על פי דעתך, אלא שואל לשמך
בהולוף.
החדשות ברדיו נשמעות בהולוף אותו דבר כמו בכל מקום אחר בעולם
"בלה בלה בלה....ישראל, בלה בלה בלה....פלסטין". אפילו חייט
דיסלקט שמצאתי באיזה חור שכוח אל יודע למלמל את שמו של אריאל
שרון. מכיוון שאין לי דעות פוליטיות מוצקות אפילו בארץ הקודש,
ממש לא נכנסתי לעובי הקורה של הפוליטיקה המקומית. כמו בכל מקום
היו כאן בעיות קודם ובטח יהיו גם בעיות בעתיד, אבל הובטח לי
שכבר שנים הכל רגוע. האמנתי בכך עד שהגעתי לגבול סנאגל-גאמביה.
מעבר הגבול בצד של גאמביה נראה כתל חורבות, מבנים מפוצצים
ושלדים של מכוניות שרופות. מסתבר שלא רק כסף ודת מעוררים
מלחמות, אלא גם כדורגל. כבר שנים שמתנהלת מלחמת חורמה בין
קבוצות הכדורגל של שתי המדינות. ביוני שנה שעברה, לאחר הפסד של
סנאגל לגאמביה במשחק מכריע, הגיעו מאות גברים ונשים סנאגלים
זועמים מהכפרים בסביבה והעלו באש את מעבר הגבול לגאמביה.
אחרי 10 ימים בהם חוותי בעיות תקשורת קשות עם השפה הצרפתית
וגילתי שלמילה בונז'ור אין שום קשר למאפייה, עליתי על מונית
מקומית והחלטתי שהגיע הזמן להגיד שלום ולחתוך לגאמביה. 8 שעות
של נסיעה, דחוסה בין 2 אנשים ללא יכולת לזוז הביאו אותי למצב
נפשי מעורער. הגענו באמצע הלילה למעבר הגבול. מצאתי את עצמי
עדיין בצד הסנאגלי, מוקפת על ידי 20 גברים עם פנסים שניסו
לשכנע אותי להחליף את כספי. למרות שכל מה שרציתי באותו רגע זה
להתמוטט על הריצפה ולבכות מתסכול, חושי ההישרדות שלי טענו שזה
לא רעיון כל כך מוצלח ואולי עלי לדחות את ההתמוטטות הנפשית
למועד מאוחר יותר. בקושי פילסתי לעצמי דרך בשביל החשוך כשלפתע
כל האנשים סביבי נעלמו. הפנתי את מבטי לאחור וראיתי את כולם
עומדים בשורה באמצע השביל כאילו סורטט שם קו דמיוני שאסור
עליהם לחצות. בנשימת רווחה ארוכה נפרדתי מסנאגל.