ליבנה התיישב במיטה כמה דקות ואז קם, שם עליו שומרית ויצא
לסלון של הקומונה. נוגה עמדה במטבח והתעסקה עם הקומקום החשמלי.
"בוקר טוב," היא אמרה "רוצה קפה?"
"מה?" התנער ליבנה כאילו מחלום בהקיץ, "אה, כן כן... למה
לא..." הוא התיישב על הספה והביט סביב. עוד חודש הוא כבר לא
יהיה כאן. זה לא נשמע הגיוני בכלל. כבר שנה שהוא גר בקומונה,
עם אותם אנשים, עם פעולות כל שלישי ושבת ונסיעות לקן כל יום,
בעיר הגדולה. עוד חודש הכל ייגמר והוא יחזור לקיבוץ, ילך לצבא,
קורס טיס, כבוד. בלי חניכים, בלי יותר ערבי-קן, בלי יותר
שמו"ץ.
ליבנה בכלל לא שם לב כששגיא ואור נכנסו לסלון. השאלה של אור
הפתיע אותו, "מה?" הוא שאל. אור נאנחה וחזרה על שאלתה "אתה
מוכן לצאת?" ליבנה הנהן ולקח את כוס הקפה מנוגה. "מתי הם
מגיעים?" נוגה שאלה את אור ושגיא. שגיא התיישב על הכסא במטבח,
סידר את משקפיו ואחרי מחשבה ענה "הם צריכים להגיע לכאן בערך ב-
16:00". נוגה אספה את התלתלים הבלונדיניים שלה לקוקו ופסקה "אז
זה אומר שתחזרו עד שתיים." ליבנה חזר להרהוריו וכוס הקפה שלו.
היום הקומונרים החדשים מגיעים לשלושה ימי חפיפה. ייקחו אותם
לסיור בעיר, בקן, בשכונה, יסבירו להם על הקן והפעילויות
הקהילתיות, הם יבואו לראות את הקומונה וישתתפו בערב לדוגמא
שהחניכות של ליבנה ארגנו.
אור קמה מהכורסא שישבה עליה, לקחה את התיק והסתובבה אליהם.
"בואו" היא אמרה בקול מונוטוני שכבר שנה חוזר על דבריו, והם
יצאו לעוד יום בקן.

אחרי סיור בעיר ובשכונה הם הגיעו כולם לקן. חניכים כבר עמדו
בחוץ, מחכים לראות את הקומונרים החדשים שהגיעו. ליבנה הלך ליד
שגיא, עם אורן ויער החדשים. הוא שמע את שגיא מסביר לאורן משהו
על הקן, ואורן עונה לו בשאלה, אבל זה לא עניין אותו אז הוא לא
הקשיב. יותר עניין אותו איך החניכים יגיבו לקומונרים החדשים,
ואיך ילך הערב.
הערב הלך מצוין, כולם נהנו, ונראה היה כאילו הקומונרים החדשים
קיבלו רושם טוב. אבל הייתה אווירה עצובה כזאת, כאילו לכולם כבר
ברור שזהו זה- עוד מעט נגמר. כל קומונר ישב בפינה שלו, מהרהר,
צופה בחדשים, איך הם מסתדרים יפה עם החניכים.
ליבנה לא בנאדם שקל לו להביע רגשות, זה ידוע. ובכל זאת...
חניכות באו לחבק אותו. סוף-שנה זה תמיד דבר עצוב, כשמסתיימת
שנת הדרכה, אבל כשהמדריך שלך גם עוזב את העיר בסוף השנה, זה
אפילו יותר עצוב. "יש עוד חודש," אמרה חניכה בניסיון לשפר את
מצב-הרוח. "אני יודע," אמר ליבנה "לכן זה עצוב." היא כנראה לא
הבינה אותו נכון "אה ככה? אתה כבר רוצה להיפטר ממנו?" היא צחקה
קצת, אבל הקומונר הגבוה רק השפיל את מבטו ובחן את נעליו.
"להפך, עצוב לי שזה רק עוד חודש..." היא חיבקה אותו. "גם לי
עצוב."

הערב-חפיפה אזורי היה הכי קשה. המופעים היו מצחיקים, ההתעללות
בקומונרים החדשים הייתה מהנה, הבריכה כייפית והאנשים נחמדים,
אבל בסוף, אחרי שהמופעים הסתיימו, לאט-לאט התחילו לקלוט....
מחר כבר לא נהייה כאן. אפילו לליבנה היה גוש בגרון כשהוא חשב
על זה. כל הערב הזה הוא מין טקס כניסה לתפקיד של הקומונרים
החדשים ופרידה מהקומונרים הישנים. פרידה של קומונר מהקן, של
מדריך מחניכים. אבל יש לנו פעולה אחרונה עוד שבוע, ליבנה
מתעודד, אצלי בקיבוץ. זה לא הכי עוזר. חניכות כתבו לו מכתב,
ובפעם הראשונה הוא בכה.

כל הערב לא בכיתי, לא רוגשתי יותר מידיי, כי ידעתי שיש עוד
שבוע עד שניפרד. אבל כשראיתי אותו בוכה, פתאום הכל עלה בי,
וכבר לא רציתי לכבוש את הדמעות.

ביום שבת בבוקר הם נסעו אליו במונית שרות עד הקיבוץ. שש
חניכות, חניך אחד, ודבורה המדריכה. פעם ראשונה שכל הקבוצה
בהרכב מלא מאז הפעולה הראשונה. אחרי התנחלות מאסיבית בדירת
החדר של ליבנה, סיור בקיבוץ ושעתיים וחצי בים, כולם התיישבו
במעגל על הדשא מתחת לעץ הגויאבות. כל אחד בתורו הזכיר פעולה
אחת שאהב, אחת שלא, העבירו חוויות מהשנה, שיחקו משחק או שניים
והצטלמו הרבה. אחר-כך דבורה וליבנה קיבלו מהחניכים גופיית צבא
לבנה עם ציורים, הסמל של הקבוצה והקדשה, ודסקית עם השם.
("לקראת הצבא" החניכים הסבירו). דבורה לקחה הצידה כל חניך
בתורו לשיחה אישית עם מכתב ועציץ מתנה, ליבנה ישב אלו שחיכו
בינתיים לתורם וכתב לכולם את המספר החדש שלו.
כשחיכו למונית שתיקח אותם חזרה לירושלים היה לכולם הכי עצוב.
כל אחד התחיל בתוכו לקלוט שזה הסוף, תוך כדי ניסיונות להשתלט
על הדמעות ובחיבוקים אחרונים עלו אחד אחד למונית. ליבנה נופף
אליהם ונשאר עומד גם אחרי שנעלמו מאחורי הסיבוב ועלו לכביש
החוף, ואחר-כך הסתובב ובצעד כבד הלך לעבוד בנוי.

דבורה אמרה לנו במונית שזו הפעם הראשונה שהיא רואה את ליבנה
מביע רגשות וזה באמת מקרה מאוד מיוחד. לא השתתפתי בשיחות
והצחוקים של השאר במהלך הנסיעה, אני הסתכלתי החוצה דרך החלון
וחשבתי על זה שלמרות שיש לנו את הטלפון- לא נתקשר, ולמרות כל
ההבטחות- הוא לא יבוא לבקר. ושזאת בעצם הייתה הפעם האחרונה
שאני אראה את ליבנה.


מוקדש באהבה רבה רבה לליבנה הקומונר והמדריך לשעבר, בהצלחה
בקורס טיס ובחיים בכלל. בוא לבקר אותנו בירושלים, ואני מבטיחה
שלא נצחק עליך שאתה קיבוצניק. (:


אוקטובר 2003