ועכשיו, רק השקט נשאר.

הדבר הכואב והנורא ביותר במלחמה, הוא האבדן הפתאומי של מאות
ולפעמים אלפי אנשים. השכול מגיע כמעט לפתח כל בית - בן, אבא,
בעל, אח, שכן או חבר שלא יחזרו עוד. אין גבול לכאב ולסבל
שאנשים חווים; שום דבר כבר לא יחזיר לחיים את הילד שרק אתמול
חיבק ונישק; אין תחליף לאובדן המשתק; אין תרופה ללב הכואב,
למראה בתי הקברות הצבאיים שרק גדלים - ממש מסדר של ילדים שקפאו
לנצח...

הר הרצל הוא דוגמה למקום כזה... השביל על ההר המטופח והמוצל
מוליך אותך דרך ימי הארץ. מקברה של חנה סנש שנהרגה בבודפשט,
דרך קברו של ירון בר דור שנהרג לפני 11 שנים בעת שניסה להציל
חבר, ועד קברו של גדליה מליק שנהרג בג'נין במבצע "חומת מגן"
לפני שנה. בין שלושת הקברים מפרידים אלפי חללים, טמונים שורות
שורות בטראסות, כל אחת מהן פרק בסיפור הכאוב. טראסה להרוגי
תש"ח, ואחר כך טראסות להרוגי מבצע סיני, וששת הימים, וההתשה,
ויום הכיפורים שלקח חלק גדול מאוד מההר... ומלחמת לבנון.
וגם יצחק רבין כאן.  רבין, שספד לחייליו יותר מדיי פעמים על
ההר הארור הזה, ונרצח כי היה מוכן לשלם באדמה כדי שלא יכרו
קברים נוספים בהר... ואתה הולך בשביל ומסתכל במורד, ויודע שגם
הטראסות מתחתיך לא יישארו ריקות לאורך זמן.

אלפי פנים במסגרות שחורות, וכל אחד הוא עולם ומלואו. חיוכים
שקפאו, בדיחות שלא יסופרו, אהבות שנקטעו, חלומות שלא יתגשמו...
אומרים שהחיים ממשיכים אבל כאן זה לא נכון. זה בלתי אפשרי
להמשיך בחיים כשהאדם שהכי חשוב ואהוב בעולם איננו. שום דבר לא
ישכיח את הכאב, שום דבר לא יכול להחזיר את הזמן או להקפיא אותו
מלכת.



5.9.2003

נכתב לטקס יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה 2003 בכאב
אינסופי שמסרב להתמוגג ולהתכהות