היי אימא, זה אני. החייל הקטן שלך.
כבר הרבה זמן שלא נפגשנו; הרבה זמן שלא טעמתי מהעוגות שלא
ביישו אף שף. הרבה זמן שלא קיבלתי את החיבוק לו ציפיתי כל כך.

אני כמעט יכול לראות אותך יושבת, מדליקה סיגריה אחר סיגריה,
שואפת את העשן ומפזרת אותו בחלל הריק.
אימא אני מתגעגע אלייך. מתגעגע מאוד. אמרו לי שככה זה,
מתרגלים. אמרו שבסוף הרי אפגוש אותך שוב, ואזכה לראות את זיו
פנייך הצוחקות, ואת המבט המיוחד הזה, שרק לאימהות יש, אמרו שזה
רק עניין של זמן.
עברו שלוש שנים וחצי מאז הגיוס. תקופת זמן בה הושפלתי עד עפר.
תקופת זמן בה כל הערכים והעקרונות שבהם דגלתי נופצו, ונעתי
בזרם אחד הנקרא הרס.
רק עכשיו אימא, רק עכשיו אני יכול להסתכל אחורה, לשמונה עשר
השנים בהן חייתי איתך, ולהגיד תודה. תודה שתהיה חזקה יותר מכל
תודה שאי פעם אמרתי. כי עכשיו אימא, אני רואה איך החיים נראים
מבלי שתהיי פה לגונן עלי. השנים האלה, שבהן חייתי תחת קורת גג
אחת איתך, נראות לי עכשיו כמו חלום מתוק. ועכשיו, כשכביכול
עברתי כבר את גיל ההתבגרות, אני יכול להגיד שזה הכל שטויות. עד
שאתה לא באמת מגיע למעמד של חייל ונאלץ להשתמש בכלי ההרג
הקטלני שנמצא בידך, אינך יודע בגרות מהי.
אימא אני רוצה שתסלחי לי, שתסלחי לי על כל הכאב שעברת בגללי,
על הפעמים בבהן צעקתי, התלוננתי, ברחתי, ושיקרתי. בעיקר אני
רוצה שתסלחי לי, שאת הבטחתי לא קיימתי, ולא אוכל לקיים. הבטחתי
לך יונה. יונת שלום שתביא עמה עלה של זית. ועכשיו. עכשיו אני
פה, בלי יונה ועלה. לא שיניתי דבר. אני יושב פה וכותב בעוד שאת
מסתכלת עלי מלמעלה.
כן אימא, דווקא את נפלת כקורבן שלום נוסף, כאשר חטאך היחיד היה
לנסוע באוטובוס ולשלוח לי, לבנך שבצבא, מכתב, ובעוד שאני
ניסיתי למנוע מאותו מחבל להוציא את תכניתו השטנית, את כבר נפלת
כקורבן נוסף למלחמה שלא תיגמר לעולם.

אני הייתי צריך להיקבר במקומך, אימא.
אני אוהב אותך, ומבקש סליחה.