נשמעו צעקות חזקות מחדר הלידה. אריאלה הייתה בחדר יולדות כבר
חמש שעות, עד שאמרו לה שמתחילים בלידה. סמי לא היה לידה, למרות
שהוא האבא. הוא היה בבית וחיכה שתסתיים הלידה כי הוא פחד מהרגע
בו יצא התינוק ולא רצה להיות נוכח בלידה. ברגע שהסתיימה הלידה
התקשרו אליו והודיעו לו. הוא מיהר לבית חולים. כשהגיע הוא נכנס
לחדר של אריאלה והיא חייכה אליו עם התינוק בידיים ואמרה לו:
"יש לנו בן, אני רוצה לקרוא לו ערן".
סמי היה מאושר כל כך. "אני אוהב את השם," הוא אמר לה והתקרב
לתינוק הטרי.
סמי ואריאלה היו זוג מאושר ואוהב, וערן היה הדבר הטוב ביותר
שקרה להם בחיים.
אך לאט-לאט התחילו בעיות של כסף, כי אריאלה וסמי עוד היו
צעירים ולא יכלו לפרנס גם את עצמם וגם את התינוק החדש. המצב
הדרדר וכעבור כשנה סמי התחיל לשתות ולהשתכר. הוא היה הולך
לפאבים כל ערב וחוזר הביתה שיכור. לאט-לאט גם מצבו הנפשי
התדרדר והוא התחיל להיות עצבני ואלים מאוד.
הוא התחיל להרביץ לאריאלה הרבה, אך הוא אף פעם לא הרביץ לה ליד
ערן. רק האלכוהול הרגיע אותו והוא אהב לשתות, לכן היה ממשיך עם
זה ולא מנסה להיגמל. ערן היה בוכה כל הזמן, כי הוא ידע שאבא
שלו מרביץ לאימו והוא לא ידע מה הוא יכול לעשות כדי לגרום לו
להפסיק עם זה. אבא של ערן אף פעם לא חיבק אותו או נישק אותו.
הוא תמיד היה קר איתו ומרביץ לו.
כך נראו חייו של ערן ובכל שנה המצב רק החמיר. ערן אהב לצאת
מהבית ולבלות עם חברים. הוא התבייש להביא חברים שלו הביתה. הוא
התבייש באבא שלו.
היו לו הרבה חברים וזו לא הייתה בעיה בחייו של ערן, אך הוא היה
ילד מאוד סגור. הוא לא הראה לאנשים איך הוא מרגיש.
חברו הטוב ביותר היה עמית. הם היו מדברים על הכל ומספרים הכל
אחד לשני, אבל לערן היה סוד אחד מעמית, הוא אף פעם לא סיפר לו
על המצב המשפחתי הקשה שלו או על האבא האלכוהוליסט שלו, שמרביץ
לאימא שלו כל הזמן.
כשערן הגיע לחטיבה הוא התחיל להתעניין בבנות. היו לו הרבה
חברות, כי הוא היה ילד מאוד יפה. היו לו עיניים ירוקות והוא
היה רזה, שרירי וגבוה. כל הבנות נדלקו עליו ורצו להיות חברות
שלו, אבל אף פעם לא הייתה לו חברה רצינית.
ערן עלה לכיתה י', ובאמצע השנה הגיעה ילדה חדשה לבית ספר. קראו
לה יעל. מהרגע הראשון שערן ראה אותה הוא התאהב בה. הוא היה כל
כך מאושר כשהמורה הושיבה את יעל לידו בכיתה, אבל בגלל שהוא היה
כל כך סגור וביישן הוא לא העז לדבר איתה. לפעמים היא הייתה
מדברת איתו, אך הוא אף פעם לא דיבר איתה מיוזמתו.
אחרי כשלושה חודשים המורה העבירה את יעל ליד עמית, החבר הכי
טוב של ערן, שידע איך ערן מרגיש אל יעל.
עמית לא היה סגור וביישן כמו ערן, הוא היה בדיוק ההיפך! היה לו
בטחון עצמי מופרז והוא לא היה מתבייש לדבר. הוא היה מדבר הרבה
ואומר מה שהוא חושב.
עמית ויעל מהר מאוד נהיו ידידים ממש-ממש טובים. הם היו מבלים
המון ביחד ובזמן שהוא לא היה איתה אז הוא היה בא לערן.
ככה היה חודשיים ואז הגיע החופש הגדול. ההורים של ערן לקחו
אותו לחופשה בפריז. הם היו במלון ממש יפה, ליד הים, אך חבל
שנהרסה האוירה כשאבא של ערן היה מתחיל שוב להרביץ לאימא שלו.
עכשיו הם כבר היו רבים ליד ערן.
נגמרו החודשיים של החופש. ערן חיכה לזה שהם יגמרו כבר. הם חזרו
לארץ בלילה ובבוקר ערן קם והייתה לו הרגשה שהולך לקרות היום
משהו, הוא לא ידע מה. הוא התארגן מהר כי הוא התגעגע מאוד לעמית
והוא לא היה איתו בקשר כשהוא היה בפריז. הוא יצא מהבית לכיוון
בית הספר. בדרך הוא ראה את עמית ויעל מרחוק הולכים לפניו לבית
ספר. הם לא ידעו שהוא מאחוריהם. הוא בא לצעוק: "עמיתתתתת"
ולרוץ אליו ולחבק אותו כי הוא כל כך התגעגע. הוא כבר פתח את
הפה לצעוק ופתאום עמית ויעל התנשקו מול העיניים של ערן.
העיניים של ערן התמלאו הדמעות, אבל הוא ניגב אותם ואמר לעצמו:
"לא לבכות, אתה לא ילד קטן," והוא באמת לא בכה והחזיק את הכל
בפנים, כמו שהוא עשה עם מה שהוא חושב על אבא שלו.
מאותו יום ערן לא דיבר עם עמית ויעל. הוא היה עצוב כל היום
ובפעם הראשונה רצה ללכת הביתה כבר, אך הצטער שחשב ככה. הוא
הגיע הביתה. הדלת הייתה פתוחה. הוא נכנס וראה שכל הבית מבולגן,
הרהיטים היו מפוזרים ושבורים, והוא לא ראה את אביו ואת אימו.
פתאום הוא שמע צעקה מהחדר של ההורים. הוא רץ לשם לראות מה קרה.
הוא פתח את הדלת. משהו היה מאחורי הדלת אז הוא פתח יותר חזק.
כשהוא נכנס הוא ראה את אימא שלו יושבת ליד הדלת ובוכה. הפנים
שלה היו נפוחים, היו לה פנסים כחולים בעיניים וירד לה דם בפנים
ובידיים. אז הוא ראה את אבא שלו עומד לידה, כולו אדום ומתנשף.
ערן ישר התכופף לאימא שלו וחיבק אותה חזק-חזק, שתראה שהוא אוהב
אותה. הוא הביא לה נשיקה ונשאר לשבת לידה. אבא שלו אמר לו
לזוז, ערן אמר שהוא לא רוצה ואז אבא שלו הביא לערן אגרוף
בפרצוף. ירד לערן דם מהאף. הוא לקח את אימא ויצא מהחדר. מהסלון
אימו צעקה: "סמי אני עוברת לבית אחר, אני רוצה להתגרש!". סמי
יצא מהחדר ואמר לה שהוא לא יתן לה גט.
היא שכרה לה דירה קטנה ולקחה איתה את ערן שיגור איתה. אחרי
חודשיים סמי נשבר ונתן לה גט. הם התגרשו ויותר לא היו בקשר אחד
עם השני. ערן גר עם אימא שלו בדירה שהיא שכרה רחוק מסמי, שנשאר
בבית הקודם שלהם. אחרי הגירושים אריאלה הרגישה חופשייה. היא
הרגישה שהיא הייתה צריכה לעשות את זה מזמן והיא לא ידעה למה
באמת היא לא עשתה את זה.
עברו 5 שנים. ערן סיים צבא והייתה לו חברה שקוראים לה איילת.
הוא מאוד אהב אותה והיא אותו. יום אחד, בזמן ארוחת הצהריים,
היה לו טלפון. זה היה עמית. ערן אמר לעמית למה הוא לא דיבר
איתו ועמית התנצל ואמר לו שהוא יותר חשוב לו מיעל, שהם היו
חברים הכי טובים ושהוא רוצה שהימים האלה יחזרו ושהם יהיו חברים
טובים. ערן הסכים מיד כי הוא כבר התגבר על יעל והוא נתן לעמית
את הכתובת החדשה שלו.
יום למחרת, עמית בא לערן. ערן ישב איתו בסלון ואז פתאום הוא
אמר לו שהוא חייב לספר לו משהו, שהוא לא סיפר את זה לאף אחד אף
פעם ושהוא רוצה לספר ולא יודע על מי הוא יכול לסמוך. אז הוא
התחיל לספר לו על כל החיים שלו, על אבא שלו, שהיה אלכוהוליסט,
ואיך שהוא הרביץ לו ולאימא שלו, על הגירושים, למה הם עברו דירה
ולמה הוא היה כל כך סגור וביישן כל השנים האלה. הוא דיבר ועמית
הקשיב, הקשיב כמו חבר טוב.
אחרי שעמית שמע את הסיפור הוא הזדעזע. הוא חיבק את ערן חזק כל
כך והראה לו שתמיד הוא יכול לפנות אליו. הוא הציע לו ללכת
לפסיכולוג אבל ערן סירב.
אחרי כמה ימים, ישב ערן מול המחשב שלו, ושמע שירים. לפתע הוא
שמע שיר של ברי סחרוף ורמי פורטיס. קראו לשיר "ניצוצות" והוא
כל כך התחבר עם השיר. המילים של השיר הן "כן אנחנו שניים,
האויב שהוא חבר. אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר. צועק אל הירח,
בוכה ומקלל. מסתובב כמו כלב, מוכה ומיילל. זה כמו מכת חשמל וזה
זורם ומעוות את חוש הזמן לאן, אני הולך ומסתבך. ניצוצות של
הבנה, שוב חולפים כמו סרט נע. כמו רוח סערה, הם מקלפים עוד
חלקים מהקליפה. הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה. אני זה
המלכודת, שבוי בלא תקווה. רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא. מנסה
לברוח ותמיד-תמיד חוזר. זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב,
כן, הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק. ניצוצות של הבנה שוב
חולפים, כמו סרט נע. כמו רוח סערה, הם מקלפים עוד חלקים
מהקליפה."
מאז ששמע ערן את השיר, הוא כל הזמן שר, רקד וקפץ. הוא דיבר בלי
הפסקה והוא לא הפסיק לזוז כל הזמן. כל השנים האלה הוא שמר
בפנים את הרגשות שלו ואת העצבים והכאב וכשהוא שמע את השיר הוא
ראה שמבינים אותו, כי הוא כל כך התחבר עם השיר. הוא הוציא את
כל האנרגיות שהצטברו אצלו מהזמן שאביו היה מרביץ לאימו עד
שאימא שלו נאלצה לאשפז אותו בבית חולים פסיכיאטרי. מאז אריאלה
וסמי כל הזמן האשימו אחד את השני במה שקרה לו. אריאלה הייתה
מבקרת אצלו כל הזמן. היא שמחה איתו, למרות שהיה לה עצוב בפנים.
סמי לא בא לבקר אותו, כי הוא הרגיש כל כך אשם.

עברה שנה מאז האישפוז וסמי החליט שהוא חייב לבקר את ערן. כבר
שנה שהוא לא נגע באלכוהול, הוא עבר גמילה בגלל מה שקרה לערן.
בביקור קרה מקרה בלתי צפוי. סמי נכנס לחדר של ערן ואיך שערן
ראה אותו הוא עזב הכל והתרחק. הוא התחיל לשאול אותו מה הוא
עושה שם ואיפה אימא שלו. סמי התקרב אליו והביא לו פרחים
ושוקולד. הוא חיבק אותו אבל ערן הזיז אותו ממנו. הוא לא רצה
שום קשר עם הבנאדם הזה שהרס את החיים שלו. פתאום הוא התחיל
לחנוק את אבא שלו, הוא חנק אותו ולא עזב והוא התחיל לצעוק עליו
שהוא הרס לו ולאימא שלו את החיים, שהוא שונא אותו, ואז הוא
עזב. אבא שלו התקשה לנשום. סמי התחיל להגיד שהוא ממש מצטער
ושהוא עבר גמילה בגלל מה שקרה לו, אבל ערן לא הקשיב, הוא חיפש
משהו. פתאום הוא נזכר שהאחות הביאה לו ארוחת צהריים, אז הוא
הלך אחורה ולקח את הסכין שהייתה על המגש. הוא הסתיר אותה
מאחורי גבו ואז הוא התקרב להגיד לו ואמר לו שהוא בחיים לא יסלח
לו. או אז הוא תקע לו את הסכין בלב. אבא שלו נפל ומת.
ערן הסתיר את הגופה ולא סיפר על זה לאף אחד אף פעם!
אחרי שבוע שיחררו את ערן מהבית חולים הפסיכיאטרי. הוא הבריא
לגמרי, אחרי שרצח את אביו.
אחרי חודשיים הוא חזר לאיילת, שהוא כל כך אהב, והציע לה
נישואים אחרי שנה שהם יצאו.
נולדו להם שלושה ילדים, תאומים ובת. ערן אף פעם לא הרביץ להם.
הוא כל כך אהב אותם ודאג שיהיה להם הכי טוב בעולם. הוא כל הזמן
חיבק ונישק אותם ולא חזר על הטעות של אביו.
עמית וערן נשארו חברים הכי טובים. עמית התחתן עם יעל, הוא פגש
אותה שוב, אחרי שנתיים שהוא לא ראה אותה, בסופרמרקט. הם התאהבו
והתחתנו. גם להם נולדו ילדים, שני ילדים, בן ובת.
מאז ערן היה הבנאדם הכי מאושר בעולם..!