פגשתי אותה במרכז.
לא משנה באיזה מרכז, ולא משנה באיזה עיר. זה לא שינה אז וזה
בטח לא משנה עכשיו.
התיק שלה משך אותי אליה. היה רשום עליו משהו שדיבר אליי, שלא
ראיתי על אף אחד אחר חוץ מהאנשים הכי קרובים אליי.
ניגשתי אליה.
היא הסתכלה עליי. היא ידעה מי אני. אני לא יודעת איך, אבל המבט
שלה היה כל כך חודרני. הרגשתי שהיא מכירה אותי - ואני, אני
אפילו את שמה לא ידעתי.
היא חייכה אליי, חייכתי בחזרה. החיוך שלה לא היה הכי יפה
בעולם, אבל הוא היה כל כך מיוחד בשבילי. הוא היה בשבילי, ורק
בשבילי.
כאילו קראה בשמי עם שפתייה.
אני לא זוכרת מה קרה אז. הכל מעורפל. לא בגלל הסמים ולא בגלל
השתיה.
בגלל שהרגשתי כאילו עברו שנים, כשבעצם עברו מספר ימים.
דיברנו בעיקר באינטרנט. אני רציתי להתקשר אבל היא פחדה. פחדה
מטלפונים לפי מה שאמרה, אבל אני ידעתי שהיא מפחדת להתקרב יותר
מידי.
בדיוק כמוני, מפחדת להפגע. שומרת תמיד על מרחק גדול מידי עד
שמתנתקים.
התאהבתי בה. היא לא אמרה לי מה היא מרגישה. תמיד כשאמרתי לה
שאני אוהבת אותה היא חייכה אליי.
עד היום אני לא יודעת מה היא הרגישה כלפיי. ואני לא יודעת אם
היא ידעה כמה אני אהבתי אותה.
עליתי על מטוס, החלטתי לברוח מהכל - להשאיר הכל מאחור.
אפילו אותה. האהבה היחידה שלי.
כמה שנים אחרי זה ראיתי אותה ברחוב. זכרתי אותה מאותו היום
במרכז. חייכתי אליה. והיא, היא חייכה אליי בחזרה - אותו החיוך
שהכיר אותי כל כך טוב.
היא בחרה לשמור על מרחק ולא לחזור אליי, אני בחרתי אפילו לא
לנסות. |