גווין עמד מתחת לעץ התפוח. על פניו הבעה רגועה של שביעות
רצון.
לא רציתי להפריע את מנוחתו, מאחר שהוא נראה שלו כל כך, לכן
המשכתי להביט בו מביט בשמים.
לגווין היה כישרון מיוחד. הוא יכל להציץ לשולי חלומות של
אחרים. הוא היה רואה דברים הנסתרים מהחולם ואף מכל מגדת עתידות
או קוראת מחשבות מדופלמת (אפילו אלו שסיימו את ריד&פיג
בהצטיינות).
הוא לא אהב את הכוח שלו. הוא תמיד העדיף כוח מעשי יותר כמו
הקפאת זמן או שליטה במזג האוויר (זהו כישרון שנולדים איתו, לא
מקבלים בתידרוך נכון). אני דווקא חשבתי שהכישרון שלו יותר יעיל
ואמיתי מאשר כשרונות אחרים.
אני יכולתי לשנות צורה. את שלי ושל דברים אחרים. כישרון לא
יעיל במיוחד במקום שכזה, שקורים בו כל יום ניסים.
אה, כן. שכחתי.
"גן עדן - כניסה למוטבים בלבד"
אני לא יודעת איך הגעתי לכאן. אחרי שסיימתי את ריד&פיג בציונים
ממוצעים לחלוטין פגשתי את גווין בתחנת הרכבת של פולקוויל.
הוא ישב לידי, מזמזם מנגינה ספק מוכרת ספק זרה, ובהחלט משך את
תשומת ליבי.
היה לו שיער ארוך ומדהים בצבע כחול טבעי (שהיה נדיר מאוד בימים
האלה) וצבע עיניים כחול בהיר עד לבן.
בלי קשר למראה החיצוני שלו, הוא הקרין משהו יחודי.
הוא מעולם לא פנה אלי במילים, ולמען האמת אני גם לא זוכרת
שדיבר אי פעם במהלך היכרותנו, שהיתה די ארוכה. הוא תמיד שתק,
שתיקה מוזרה, לא שתיקה זעופה כמו השתיקות שלי, שתיקה שלווה,
מלאה בהשלמה עצמית.

ביום שגווין התאבד כל העולם התאבל.
הם לא הכירו אותו. הם לא היו חברים שלו. מצד שני גם החברים שלו
לא הכירו אותו. כולם בכו עליו, הוא היה הכוח המרכז באמצע היקום
שהחזיק את הכל שלא יתפרק.
הם לא ידעו את זה, הם פשוט היו עצובים.
כשהגעתי אחרי גווין (מתתי בתאונת מטאטא קטלנית ביותר באמצע
גרעין כדור הארץ), התפלאתי לראותו בגן עדן.
לא ידעתי שמתאבדים מגיעים לשם. מסתבר שהוא היה כל כך טהור, שלא
משנה מה היה עושה אחרת במהלך חייו, עדיין היה מגיע לגן עדן.
וככה, מאז אותו היום, כל בוקר שמשי (קבוע) אני מגיעה ליער
ומביטה בו מביט בשמים, שעון על עץ התפוח ומבט שבע רצון על פניו
השקטות.