"בא לך להחליף אותי לאיזה חמש דקות?" שאלה אותי מלכת אנגליה
בביקור שלי בארמון ווינדזור.
כמו כל ישראלי טוב, כזה שלוקח ללב את הקמפיין היוקרתי: "הפרצוף
של המדינה בחו"ל זה אתה", עניתי במיידית ב"למה לא?"
היא הורידה את הכתר, נתנה לי אותו ורצה החוצה כאחוזת דיבוק.
חמש דקות, מה כבר יכול לקרות?

היא לא סיפרה לי המחלואה שלא היו לה כוונות לחזור לעולם. היא
לא הזכירה את בנה Normally "פרצוף חמוץ" צ'ארלס ואת כל הפרשיות
האחרות מסביב.
רק אחרי שנים נודע לי כבדרך אגב, שהיא ברחה עם טייקון נפט ערבי
מסעודיה (משהו שהיא בטח למדה מהכלה שלה, עליה השלום).
בהתחלה חשבתי לי: "שילכו לקיבינימאט הבריטים הללו עם המלוכה
שלהם". אני בסך הכול באתי לשם כחופש ולא להיות עציץ, גם אם
הכתר שעל ראשי שווה כמו מחצית תקציב הביטחון. אבל, הבריטים כמו
הבריטים - כמעט כמו הגרמנים ב"יקיות" שלהם. זה מסביר למה כולם
נראים כאילו הם נכנסים בקירות כעניין שבשגרה.

כשהתברר לי שאין מה לעשות, חייבים למלא את התפקיד (לא שזכור לי
שהמלכה עשתה איזה שהוא מילוי פרט לזה שכלל הכנסת כסף, והרבה,
לכיסים) החלטתי ללכת עם זה עד הסוף. כמו שאבא שלי, שייבדל
לחיים ארוכים אומר: "תכניס להם באבי אביהם".
זו הייתה הזדמנות מצוינת, להחזיר להם על השלטון המבזה שהיינו
צריכים לסבול תחתיהם עד 48 ובטח שהיה צריך להחזיר להם על
הבנייה העקומה - עיין ערך צריפין, צבא, שלוש שנים בכוך.
ואם להכניס להם אז לתת בבטן הרכה. ולכן חוקקתי מספר שינויים:
1) נסיעה בצד ימין כמו יתר העולם הנאור (זה שלא נשלט בעבר
על-ידי אנגלים והשיגעונות שלהם). הייתי משוכנע שזה ישבור אותם.
תיקח לבריטי את ההגה מצד ימין והוא יהפוך מטורף, חשבתי. אבל
לא. מסתבר שאפילו רוב האנשים הסכימו איתי, והיללו את הצעד
החשוב שהיה צריך להיעשות הרבה מאוד שנים קודם לכן.
2) החלפתי את שמו של הביג בן ל"סמול בן". מגדל השעון עבור
הבריטים הוא כמו אייפל לצרפתים ופסל החירות לאמריקאים. גם זה
לא עשה רושם רב על הבריטים. "לעומת הגלגל הענק הוא באמת
"סמול", טענו חברי הפרלמנט. "צריך להתקדם קדימה ולהודות באמת",
אמר ה-PM בקוקטייל שערכו לכבודי.

כשזה לא עזר היה צריך לשנות טקטיקה:
הנחיתי את ה-PM להצביע בעד מדינת ישראל באו"ם גם אם הדעות שלה
מנוגדות לחלוטין לדעה האנגלית הטיפוסית. "נמאס כבר מהערבים",
כתבו בצהובונים.
הוריתי להעלות את המסים על התה וגרמתי למשבר חמור בתעשייה
מלבלבת זאת, דבר שבזמנו גרם לירידה משמעותית בכמויות שתיית התה
שהאי הבריטי היה רגיל ללגום. רופאים טענו שזה עשה אך ורק טוב
כי כמויות הקפאין בדם של האזרחים הבריטים ירדה פלאים. זה הוריד
בנוסף גם את התמותה. "המלכה מצעירה את בריטניה", הייתה כתבת
מחקר מחמיאה ב-.BBC

דומה שרק טוב עשיתי לאי הבריטי. התחילו לאהוב אותם בעולם. הם
נותקו מהתואר "יקה" הלא מחמיא הזה השמור למספר מועט של מדינות.
הכלכלה פתאום צמחה, האבטלה ירדה, התמיכה במלוכה טיפסה לשיאים
שלא היו כמותם (היו צריכים להלוות אחוזים משנה הבאה רק כדי
לחשב אותה). בקיצור, זה לא היה טוב.

ואז הבנתי.

במשחק בין מנצ'סטר יונייטד לקבוצה אירית נידחת, שהגיעה למשחק
רק בגלל שאיגוד הכדור-רגל העולמי חייב אותה להגיע, רוצה לאמור
שהתוצאה הייתה צריכה להזכיר כדור-סל, ישבתי בתא הכבוד עם
Normally "פרצוף חמוץ" צ'ארלס. באמצע המשחק, כשהמצלמות התמקדו
ב-"מלכה שעשתה לבריטניה יותר מאשר וויסטון צ'רצ'יל האגדי",
חשפתי זוג אצבעות לסימון V, והתעטפתי בצעיף אירי טיפוסי.
המצלמות לא זזו ממני. התחלתי לשיר שירים איריים טיפוסיים והקהל
האירי הצטרף אלי בהמוניו. השחקנים האנגלים לא ידעו איפה לקבור
את עצמם. האוהדים הבריטים השתתקו באחת. והאירים אפילו הבקיעו
וניצחו בגלל כל הבלגן שחגג שם, והם עלו לשלב הבא, דבר שהם לא
עשו מעולם, על חשבונה של מנצ'סטר. להפסיד לאירים? שמלכת אנגליה
תעודד את העוכרים הללו? את הגזע הזר? את הגויים שהיו צריכים
להעלים אותם מאות שנים קודם לכן? זה היה כאילו נשיא המדינה היה
מתהלך עם שלט "די לכיבוש" מחוץ לכנסת.
התחילו הפגנות המוניות. הפרלמנט חוקק חוקים והועפתי מתפקידי.
הם אפילו חיפשו את המחלואה עם טייקון הנפט שלה, אך היא לא רצתה
לשמוע על לחזור. אז הם מינו את Normally "פרצוף חמוץ" צ'ארלס
למלך, פשוט כי הבנים של דיאנה, עליה השלום, נתפסו מעשנים
ג'וינט במכללה והספיקו לבריטים פרשיות מביכות לעשור.

מנגד, האירים הציעו לי לעבור אליהם. הם נזכרו שבעבר הייתה להם
מלוכה, וזה הזמן "להחזיר עטרה ליושנה". אבל לפני שמישהו יתפוס
אותי "אך ורק לחמש דקות" (האירים היו עוד יותר מטורללים
מהאנגלים) מיהרתי לטיסה וחזרתי.
אני את שלי עשיתי, לא?