פנחס אלעזר עבד באדמתו והכין אותה לקראת הגשם הממשמש ובא. אלא,
שבמושב "ספון" בדרום הארץ, "ממשמש ובא" שונה מאשר ביתר המקומות
בארץ. וכשאומרים "יתר המקומות בארץ" זה גם כולל את מושב "רקפת"
הממוקם אך שלושים קילומטרים משם. אף אחד לא ידע למה גזרה כה
צרה הנה שחונת גשמים. כמו שאף אחד, מאלו שאינם בני המושב, לא
הבין מדוע אם כן הקימו את המושב היכן שהוא הוקם. אבל פנחס
אלעזר, כמו יתר חבריו למושב, חשב שגשם יהיה חייב להגיע לבסוף.
זה תמיד קרה. אומנם לעיתים בדיוק אחרי שכל היבולים כבר גוועו
ומתו, אבל הוא בכל זאת בא. כל מה שהיה צריך ברגעים הנכונים זה
לעדור, לשתול ולהתפלל.
החום בחוץ היה מעיק. כאילו השמש היתה מנורת הלוגן קטנה שמוקמה
הישר לקדקודו של המושבניק וחיממה את הראש, כמו תפוח אדמה
במיקרו-גל. הרוח נשבה קלות, לא די בכדי לנסות ולהקל על תחושת
המחנק שהמושבניק היה שרוי בה. זה לא הפתיע אף אחד אם כן, שרוב
הגידולים במושב היו דווקא פלפלים חריפים, וחסה, שמסיבות נעלמות
הצליחה להתגבר על התנאים הקשים, גם כשהמים שהושקתה בהם היו מי
ביוב אי שם בעבר.
אלו היו ימים שחשבונות בנק לא עניינו אף אחד. בייחוד כשהיו
לרוב מנופחים, אך לכיוון השלילי. ימים בהם צפייה בטלוויזיה
היתה מותרות, בעיקר בגלל שתחנת טלוויזיה מצרית סוררת, שידרה אך
ורק פסוקים מהקוראן וגם הצליחה לתפוס עמדות של תחנות ישראליות
למהדרין. ימים של יאוש.
פנחס אלעזר, בעודו מתכנת את מערכת ההשקיה האוטומטית, שעשתה
רושם שמתאמצת מעל המתוכנן, ניסה להיזכר בסיבות שהביאו אותו
לכאן. ועוד קודם לכן, הוא ניסה להיזכר בסיבות שעשוהו חקלאי.
אבא שלו, בהחלט לא נכנס לאף אחת מהסיבות הללו. להפך. כל מה
שהוא רצה זה שבנו יהיה שחקן. וכשפנחס אלעזר הודיע לאבא, שנים
אחורה, שאיזה מן שם זה "פנחס אלעזר" לשחקן, השיב גיורא: "כאילו
שזה שם מתאים למושבניק?" אלא שהניתוק מחיי העיר קסמו לפנחס.
היכולת להיות ממוקם במקומות שקיבלו כינויים כמו "טיזל-נוח"
דווקא גירו את חושיו. הוא רק לא שיער שיהיה כל כך חם. מרגע
שהוא החליט משהו, זה כאילו הוא לא הכיר משהו אחר. כאילו היתה
לו יכולת לסנן כל רעיון אחר, ולדחוק אותו לעמודים האחוריים של
העיתון בראשו, שם הם ישבו עד שהיו ממש צהובים, ועם הזמן גם לא
רלוונטיים.
גיורא בקושי בא. נו טוב, בתקופה שהוא עוד היה בחיים. תמיד טען
שזה רחוק מידי. או שהוא חולה. או כל תירוץ אחר, שפנחס אשר למד
להכיר את אביו טוב מאוד מהימים שניסה ללמד אותו משחק (בלא
הועיל כמובן) ידע למצוא גם אם הוסתר מאחורי סיבות שנשמעו
תקינות לחלוטין לכל אוזן אחרת. לא לפנחס. אביו נפגע. אביו רצה
בן שחקן, והשם יודע למה. זה היה עוד בימים לפני שאביו לקה
בשקלורוזה, אם כי הרופאים אף פעם לא אבחנו זאת. יש בזה מן
השגעון, כך חשבו כולם, כאשר בן אדם בן תשעים ושתיים מבקש שיקנו
לו סוס. סוס אמיתי ולא כזה שאפשר להתנדנד עליו.  
למרות שבמותו, אפשר היה להגיד שהאב ביקר יותר מאשר פעם במושב,
בגלל שפנחס דאג לקבור אותו בבית הקברות שמחוץ למושב.

הפלפלים החריפים נראו כאילו זה שינגס בהם, יקבל כוויה בו
במקום. כאילו היה זה ניטרו-גלצרין. החסה נראתה כאילו מכת ארבה
עברה עליה. זה היה רגע מצוין לקלל את כולם, מראש הממשלה וכלה
בשר החקלאות, שלא היה מוכן לקבל מושגים כמו "מכת טבע" או
"אוברדרפט של מיליון שקל".
פנחס אלעזר חזר לביתו הקטן הסמוך לחלקת האדמה שלו, ונשכב על
הספה. הוא היה הכי רוצה לשמוע את צליל הגשם. להתעורר, ולא
מחלום, ולהקשיב. לשמוע את מכת הטיפות על הארץ. להריח את הריח
הטוב שמגיע ביחד עם הטיפות. הוא היה רוצה זאת מאוד. כן.

אם צביטה לא היתה כואבת, אפשר היה להניח שהמושבניק חשב שהוא
חולם. האדמה היתה בוצית, והגג היה רטוב. אבל זה שהגשם הגיע,
היה רק קצה הקרחון. זה שהגשם, אחרי חודשים של צפייה, ירד במושב
בדיוק במינון הנכון, ולא גרם להצפות הדי צפויות, היה לוקח בנקל
את כותרת: "הפתעת השנה" בעיתון המושבניקי, לו היה כזה, אלא
שהיה משהו גדול אחר שלקח את הכותרת הזאת. הוא היה מתכתי, והוא
היה בדיוק במרכז הקרקע החקלאית.

פנחס אלעזר התקדם לכיוון קופסת המתכת העצומה שניצבה במרכז
אדמתו. המתכת היתה כסופה לחלוטין. היא לא היתה רטובה כמו האדמה
שבתוכה היא עמדה. זו היתה חתיכת מתכת אחת. לא כזאת שמחוברת
באמצעות ברגים ואומים, או כל משהו אחר שיכל להסביר מה זה בכלל.
הקופסה המתכתית היתה ענקית. המושבניק עצמו לא היה קטן, אבל
הקופסה עברה אותו בכשלושים ס"מ. היא היתה גם רחבה, והזכירה
ברוחבה מקרר אמריקאי משוכלל, שתי דלתות (מהסוג שיכול לעשות
קוביות קרח, אבל שלא מאוחסנות במקפיא). פנחס הסתובב סביב
הקופסה, אוחז עם ידיו את סנטרו, מנסה לחשוב על מה היה אביו
אומר בנסיבות הללו. משהו כמו "אויי ואיי" בוודאי.  מקץ חמש
דקות, כאשר לא הצליח להבין מה היה מקור הקופסה, או לנסות לאתר
איזה שהם סימנים שיכולים לנסות ולשפוך אור על התעלומה, הוא חזר
לביתו והתקשר לוישטוק, חבר ילדות שלו שגר אף הוא במושב. וישטוק
אמר לו שלא יגע בדבר עד שהוא יגיע לשם. הבעיה של וישטוק שהוא
לא ידע לשמור על הפה הגדול שלו. עת נשמעה הדפיקה בדלת, פנחס
אלעזר הבין שלא רק וישטוק הגיע, אלא גם גברת מכולביץ, ואדון
זקיר, ואפילו גברת זטה הזקנה, שטענה עד לפני מספר ימים שהיא לא
יכולה לקום מהמיטה בגלל בעיות פרקים אנונימיות. רצה הגורל,
והקופסה כבר חוללה קסם אחד, עוד בטרם הבינו מה היא בכלל.

פנחס אלעזר הלך בראש השיירה והוביל את כולם לחלקת האדמה שלו.
שם במרכז הם הביטו על העצם המתכתי הגדול. אדון זקיר, גדול
מספרי המעשיות במושב (האיש שטען שהניס כמעט לבד כוחות מצריים
שרצו להיכנס ליישוב בשלושים ותשע וביטל במחי יד טענות מוצקות
שלא היה קיים המושב בשנים הללו בכלל) צעק לכולם לא לגעת בדבר
הזה. "זה יכול להיות משהו טרוריסטי", הוא אמר, ודאג להרחיק את
הזקנות כדי מספר מטרים מהמקום. גברת מכולוביץ עשתה רושם של
מישהי שלא מתעניינת בכלל בקופסה המתכתית המוזרה, אלא יותר בבוץ
שהיה בכל מקום, והפתיע אותה יותר, מאחר והיא לא שמעה שירד בכלל
גשם, ולא יכול להיות דבר כזה שיקרה משהו כה דרסטי כמו ירידת
גשם, והיא לא תדע עליו. (צחקו עליה שאפילו העכברים מפחדים לצאת
מהחורים שלהם, מחשש שיהיו מתועדים ביומן שהיא החזיקה, אבל לא
חששה להקריא לכולם בכל הזדמנות). פנחס אלעזר הודיע לוישטוק
חברו ולכל השאר, שזה נראה לו תמוה שקופסה כל כך גדולה תהיה עצם
חבלני. "הם היו מניחים דבר כזה בשדה שלי, אם הם היו רוצים
להרוג מישהו מאתנו?", הוא שאל. "הם היו מרכיבים משהו קטן לבלון
הגז וכבר מזמן לא הייתי מדבר אתכם". אבל זטה, היתה חייבת
כהרגלה להגיד את המילה האחרונה (די הזכירה לו את אבא שלו,
ומכאן שמקומה בשרשרת בעלות השקלרוזה היה מובטח), אמרה שמוטב
לקרוא למשטרה. היה זה תורו של אדון זקיר לגחך על הרעיון. "נראה
לך זטה ששוטרים יעזו להגיע בחום הזה? הם לא יזיזו את התחת שלהם
מתוך התחנות הממוזגות שלהם. ובשביל מה? בשביל קופסת מתכת?" זטה
עשתה פרצוף חמוץ, כמו בכל פעם שמישהו חלק על דבריה, ופתחה
בשיחה חד צדדית לחלוטין עם הנקבה היחידה שהיתה שם, גברת
מכולביץ שממילא לא סבלה אותה הרבה.
וישטוק נגע לראשונה בקופסה עם הזרת של יד ימין. "לא מחושמל",
הוא פסק תוך שאיפות רבות של אוויר לריאות. "למה שיהיה מחושמל?"
שאלה גברת מכולביץ. זטה הזקנה התחילה למצוא אף היא עניין
בקופסה. היא התקרבה אליה עם מקל העץ ודפקה עליה. "זה חלול",
היא אמרה לבסוף, למרות שאף אחד לא יכל להגיע למסקנה שכזאת,
בעקבות הדפיקות הקלות בהם נגע מקל ההליכה בקופסה.
"איך זה הגיע לכאן?" שאל פנחס. לא היו שום סימני גרירה על
הקרקע הלחה. לא היו שום סימני
צמיגים או כל סימן אחר שיכל להסביר מתיחה כלשהי, חולנית ככל
שתהיה.
"זה בטח נפל ממטוס" פסק אדון זקיר. הוא סגר היטב את החלוק שלו,
כדי להסתיר את פיג'מת הפסים שהסתתרה מתחת. "אז למה אין סימן
שזה נפל ממטוס? דבר כזה שנופל ממטוס צריך לעשות חור בגודל
קילומטר". פנחס הסכים עם גברת מכולביץ. דבר עצום כזה שהיה אמור
ליפול ממטוס היה צריך ליצור מכתש ולהתרסק לחתיכות. שלא לדבר על
העובדה שגברת מכולוביץ עצמה לא היתה מודעת לדבר עצום שכזה שפגע
בקרקע, ודי בעובדה זו בלבד לבטל מכל וכל רעיון שכזה. זטה הודיע
לכולם שהפרקים שלה זה לא מה שהיה פעם, ושהרופא הודיע שהיא
צריכה לקחת תרופות חדשות. פנחס קלט את הרמז העבה כמו כבל של
שבע צול, ורץ להביא לזקנה כיסא, בטרם תמרר את חייהם.  כשחזר
הוא מצא אותם מתווכחים איך הביאו את זה לכאן. "מנוף", התעקש
אדון זקיר, נמנע מלהזכיר את בעיית העקבות. הוא גם תרם לכולם
סיפור קטן (לא יותר מרבע שעה) על התקופה בה עבד ב-"סולל בונה"
והסיע את אחד המנופים הללו, שיכול להרים מכוניות כאילו הן היו
קופסאות של סרדינים. וישטוק מצידו טען שמסוק כנראה הוריד את
זה, ובכך פתר לחבורה את בעיית הסימנים, אם כי לא פתר את הבעיה
של כיצד החזיקו את הקופסה באוויר, שכן לא היו שום ווים כדי
שהמסוק יוכל להחזיק דבר שכזה.
פנחס אלעזר לא התעניין יתר על המידה בשאלה "איך?". הוא סבר
שלשאלה שכזאת, פתרון נראה לעין אין. לטעמו היה צריך להתמקד
בשאלה היותר משועשעת: "למה?" או לתת את הדעת על "מדוע דווקא
בשדה שלי?" ובין היתר לנסות ולענות על "מה זה בכלל לכל השדים
והרוחות?"
"צריך להפוך את זה". זטה נראתה נינוחה יותר כאשר ישבה על כיסא
הפלסטיק. אם כי היא עיקמה את הפרצוף כשהמושבניק הביא את הכיסא.
פרצוף "מה לא הבאת ספה לפה?"
"למה?" שאל וישטוק.
"כנראה הדלת נמצאת בצד שהפוך", היא טענה. זו היתה מחשבה שיתר
קבוצת המושבניקים לא חשבה עליה. זה היה מסביר איך הכניסו את מה
שהכניסו לתוך הקופסה שנראית אטומה לחלוטין, כביכול היא יצוקה
מחתיכה אחת.
הם היו צריכים טרקטור. אבל היחיד שהיה לו טרקטור כזה, שיכל
לשאת משקל שכזה, היה יחיאל, ויחיאל היה בחו"ל. אדון זקיר הודה
שהוא יודע את מיקומם של המפתחות לטרקטור. כעבור רבע שעה חזר
אדון זקיר עם טרקטור גדול. כולם זזו הצידה בשעה שהוא ניסה
להחדיר את הכף של הטרקטור אל מתחת לקופסת המתכת הגדולה. שלושה
ניסיונות כושלים רק הזיזו את הקופסה על הקרקע, והותירו אחריהם
סימנים שהם כל כך ניסו לאתר, ובפעם הרביעית הכף הרימה במעט את
הקופסה, אך אדון זקיר, שידע היכן המפתחות, לאו דווקא איך
נוהגים בטרקטור, לחץ על כפתור שגוי, והקופסה התנדנדה מקצה
לקצה, מאיימת ליפול על הטרקטור, עד שלבסוף הונחתה בבום גדול על
הצד. זטה היתה הראשונה להתקרב אחרי שזקיר הסתלק עם הטרקטור
ועצר אותו בצד. אבל מהרעיון שלה שהיתה אמורה להיות דלת  לא היה
זכר.
"נעשה בזה חור?" שאל וישטוק. "איך?"
גברת מכולביץ עזבה את המקום כאשר התחילו שיחות בין הגברים
בעיקר על מכשירי ריתוך, וקלשונות. זטה הזקנה תפסה תנומה אל אף
הדיבורים בטונים הולכים וגוברים על יד הקופסה.
"אתה מביא את המכוש?" צעק פנחס לוישטוק הנעלם באופק.

המכוש היה כלי נהדר, אבל לא לניקוב חורים בקופסה האימתנית
הכול. המכות הכבדות על המתכת רק גירדו את הצבע ממנה, אבל לא
עשו יותר מאשר רעש הולך וגובר, אשר התועלת היחידה שמצאו בו
שלושת הגברים, זה שהזקנה סוף כל סוף התפנתה משם, ונתנה להם
לחשוב על דרכים לפתוח את העצם המתכתי, בלי לשלב נחירות לתהליך
המחשבה, שבגיל כמו שלהם היה מסובך בעצמו.
"אתה חושב שזה הגיע מ-אתה יודע מה?"
"מה מאלוהים?" תמה פנחס. אפילו אדון זקיר, למרות שלבש כיפה על
הראש, נראה יותר מיושב על הארץ מלחשוב שזו היתה מתנה מאלוהים
בכבודו ובעצמו. "שיביא גשם לא קופסאות מתכת", סינן וישטוק.
"לא, לא לזה התכוונתי", תיקן אדון זקיר שכן התכוון לכך, אבל
היו באמתחתו תמיד מספר  אלטרנטיבות לכל הצעה.
"שזה משהו שהגיע אתה יודע, בחללית".
"איזו חללית?"
"איך קוראים לדברים הללו. יבאים, או ראמים. משהו כזו. אתם
יודעים, חלליות כאלה שנראות כמו סיגרים או צלחות".
"זה נקרא עב"מים ואני באמת לא חושב שזה הגיע משם", סיכם פנחס.
לא היה אפשר לפסול אף לא דברים כאלה, נוכח הנסיבות.
וישטוק הצליח להביא כלי ריתוך רציני, שחומם משך שלוש דקות
והלהבה שלו, נראתה כמו מבערים של מטוס סילון, רק בקטן יותר.
כשהלהבה היתה חמה דיה לטעמו הוא התחיל לרתך את המתכת. בתחילה
זה נראה כאילו הדבר שוב רק נשרט, אבל עם הזמן פס שחור התחיל
להתהוות בדיוק בנקודות שבהם עברה הלהבה, וגיצים אדומים התעופפו
לכל מקום.
"זה עובד", אמר אדון זקיר. היה חם מאוד בחוץ. יחד עם החום של
האש, שלושת הגברים הרגישו כמו בסאונה.
כעבור שלושים ומשהו דקות, בתחתית הקופסה היה ריבוע בגודל של
מגש אוכל. פנחס הכה עם המלקוש על החלק שהיה אמור להיות מוסר.
כעבור מספר מכות נמרצות הוא הצליח להסיר את פיסת המתכת הזאת,
שהתעופפה פנימה אל תוך הקופסה. ובפנים...

בפנים היה עוד מתכת. זה נראה להם מעין סליק סודי בתוככי
הקופסה.
"אתם חושבים שיש אוצר בפנים?", העלה לראשונה וישטוק את הנקודה
שחלפה במוחם של שני הגברים. גברת מכולביץ חזרה עם כוסות
לימונדה קרה, והגברים מייד השתתקו. כשהלכה הם המשיכו לדון
בסוגיית האוצר.
"למה אתה חושב כך?" שאל פנחס. הלימונדה היתה מצוינת. זה היה
דבר נהדר לראות סוף סוף צדדים חיוביים באישיות סבוכה כמו של
גברת מכולביץ.
"זה מזכיר לי כספת", אמר וישטוק. גם אדון זקיר הסכים שכספת
יכולה להיות הסבר לזה. שוב הוא בחר להתעלם ממה שאמר פנחס
בהמשך: "אז איך מוציאים מפה את האוצר? כל פעם שמכניסים פנימה
משהו בונים קופסה כזאת מחדש?" הרעיון היה מטופש.
וישטוק עשה עוד ניסיון לרתך את הדבר. הפעם הוא בחר נקודה בדיוק
במרכז הקופסה. כעבור שעתיים, היה עוד ריבוע במרכז, מספיק גדול,
כדי שיצא בקושי.

"אז מה זה?"
"נראה כמו אנטנה", אמר וישטוק.
"אתה בטוח?" שאל אדון זקיר.
"אני משוכנע. רגע, רשום שם משהו". פנחס ביקש משני הגברים לתת
לו לראות משהו בפנים. הוא הכניס את כל ראשו לתוך הקופסה, וניסה
לאתר משהו שהצליח לקלוט מבחוץ.
"רבותי, אתם זוכרים את הכתבה בעיתון?" הוא שאל כשהוציא את
פרצופו מבפנים.
"איזו כתבה?" שאל אדון זקיר וגם תקע את פרצופו שלו בתוך
הקופסה.
"על דודי השמש", השיב פנחס.
"אז?", שאל וישטוק.
"אני חושב שזה מן דוד שמש כזה?"
"אני לא מבין?" וישטוק לקח בתורו את ההזדמנות להסתכל פנימה ואז
מקץ שניות הוא פלט: "ראית את זה זקיר?" זקיר לא אמר "כן", כי
הוא היה אחד שלא ידע אף פעם מה לחפש גם אם זה עמד לו מול
העיניים.
"את מה?" הוא שאל.
"בחיי אלוהים. זה שייך לחברת טלפונים".


חברת הטלפונים הסלולריים שלחה שלושה נציגים משלה כדי להסתכל
בקופסה הפרוצה. עורכי דין שהיא שלחה מטעמה נתנו פיצוי הולם
למושבניק על עגמת הנפש שנגרמה לו בעקבות הדבר העצום הזה, למרות
שהם שוב טענו שזה לא ממש שלהם, אלא מישהו אחר השתמש בשמם, גם
אם האנטנות בפנים דמו שתי טיפות מים לאלו שלהם, וכבר הוכנו
כתבות על אנטנות מסוות כדודי שמש.
"בכלל", אמר עורך דין גדעון כשמסר את הצ'ק בשם הלקוחות שלו,
"מי בחור הזה בכלל צריך פלפונים סלולריים?" וענה לשיחה נכנסת.