שונא את זה!

אני בובה בנאלית של העולם הזה, כזאת שנדפקה בפס היצור. מאלה
שבאות בתוך אריזה שקופה על מנת לשמח אנשים אחרים ואח"כ נזרקות
לפח מחוסר יעילות. אם הייתי נולד מאה שנה קודם לכן לבטח הייתי
יוצא עבד, כי זה מה שאני בסופו של דבר. אין לי רצון משל עצמי,
מעדיף להחזיק לאחרים את היד ולשמור על השפיות שלהם במקום
להסתכל פנימה ולהבין מה לעזאזל קורה במקום הזה, המקום הקטן
והדחוס שנקרא "אני".
ילדים שלא נולדו מאהבה, מגיע להם למות. או לפחות ככה הם
מרגישים, אין טעם ולא משנה כמה הגנים יהיו מושלמים, כולנו
מוכתמים וזה יפגע בנו באיזה שהוא שלב בדרך הבוצית הזאת, תלוי
מתי הנזק יעשה. מה זאת אהבה בכלל? מאז הילדות כולנו מפוטמים
בתמונה מושלמת של בני זוג מגיל צעיר, חיים ורודים ומשפחה.
מציאות מזויפת שאנחנו מנסים לסגל על מנת שנמשיך הלאה. כל זה
בולשיט, הפסקתי להאמין בזה ברגע שניסיתי לטעום מאותה בועה
מנופצת, חלום רחוק שיתגשם לאחרים בזמן שאני מחזיק להם את היד
ומוביל אותם הלאה, כמו הרוח.

אני מחזיק מחשבות עמוק בראש על מנת לא להוציא אותן החוצה, אף
אחד לא רוצה לדעת מה אני חושב. כל זה עיוות אותי, אני אפילו לא
חצי בנאדם, רבע בנאדם שלושת רבעי מכונה שפועלת על סוללות
מתרוקנות. ביום שיפסיקו להשתמש בי יזרקו אותי לזבל יחד עם כל
אלה שנידונו לחיות כמוני. ואל תגידו שזה לא נכון, אף אחד לא
יכול להגיד אחרת, גם אלה שיכולים להכיר בנאדם הכי טוב נמנעים
ממילים כאלה, הם יודעים שהן נכונות אך הם לא רוצים לפגוע בו.
לתת לו שבריר תקווה שזה לא נכון ויש המשך לכל התסבוכת הזאת,
ואולי... אולי היא נגמרת איי שם למעלה בטיסה שלווה על עננים
ורודים. עוד אשליה, עננים ורודים לא קיימים, זה לא מצחיק
שקיימים רק עננים לבנים של כניעה ועננים אפורים של קור
ואטימות? דווקא אירוני שהאטומים הם אלה שמורידים את הגשם, חצי
נחמה, הא?

מצחיק שאדם שמכיר את המשפחה שלי מאז היווסדה אמר לי שהוא לא
מאמין שיצאתי כזה בנאדם, הפליאה אותו המחשבה שאני לא סגור
באיזה מוסד או מפורר לחתיכות ע"י מיליוני חרקים מתחת לאדמת בית
קברות נטוש, מתחת למצבת קבר מאובקת שמבקרים אותה אולי פעמיים
בשנה. המילים שלה נשמעו לי כמו הצדקה לעובדה שאני חי וממשיך
לנשום את האוויר המזוהם שלפעמים אני מרגיש שאין לי רצון לנשום
או בכלל. עדיף להתאפק ולהוציא את כל המחשבות מהראש, פינה של
שקט לבכות בה גם אם אני לא יכול, ואני לא יכול... כמה שאני
רוצה, אחד הדברים הכי קשים שהעולם הזה העמיד בפניי. אני מעדיף
לבכות כמו ילדה קטנה מאשר להחזיק הכול ולהישבר רק "בפנים". אני
גם ככה לא מי יודע מה שלם שם בכל מקרה, יותר מדי פטישים הכו
והכו בי עד שהרסו אותי לחלוטין. נכון, היו ויש את אלה שמנסים
לשחזר ולהדביק, אולם הם מעטים מדי וקשה להם. קשה להדביק בובה
בנאלית.

יבואו ויגידו שלא, הרבים יחליטו להתעלם מזעקות שווא, יש להם את
הבעיות שלהם ומישהו אחר שיכול להחזיק להם את היד בלי להפיל את
כל העולם שלו עליהם, עולם מזויף וחסר כל תכלית. מתוך חוסר
התכלית הזה אני יכול לחשוב עכשיו על שני סיבות למה הוא עדיין
נקרא עולם. האחת היא הצורך הקיומי שלי להראות לעולם, לכולם,
לעצמי שאני לא אפס. ויש הרבה אנשים שאני צריך להראות להם את
זה, במרכז זה אני. אני אצחק בזמן שיעברו בראשי תמונות של אנשים
שאמור להיות אכפת להם אבל הם מתנהגים באדישות מוחלטת כי אין
להם זין לכל הדברים האלה, בעיות משלהם אני מניח.

הסיבה השנייה, היא מקיימת את עצמה והיא יודעת מי היא,
אני לא אשקר ואגיד שהכול קל ופשוט,
אבל בלי הסיבה הזאת אין טעם לנסות ולהתמודד אפילו.