אחר צהרים אביבי, הדלקתי סיגריה ונשענתי על מעקה המרפסת. הצבתי
את ראשי על גבי כתפיי ויישרתי את מבטי למטה לרחוב. מתחת לדירת
החדר וחצי השכורה שלי, נפתח לא מזמן בית קפה בסגנון פריזאי.
בית הקפה נפתח במקום חנות מצרכים מיובאים, שנסגרה עקב חוסר
צריכת הקהל למוצרים מיובאים בעידן המרכולים הגדולים. האמת היא
שלא הייתי שם לב לכך שנפתח בית הקפה או לחילופין נסגרה
הצרכנייה , אם לא העובדה שבשבוע הראשון לפתיחת בית הקפה, הגיעו
פקחי עירייה בכדי להתלונן על כך שבית הקפה הציב שולחנות וכסאות
על המדרכה ללא אישור העירייה. חשבתם לא נכון, שענייני העירייה
מעניינים אותי, בתור משלם ארנונה, המציאות המרה היא שהרעש
וההמולה שהקימו הפקחים, הפריעה בגסות לשנת הצהרים שלי.
מיקדתי את עיני על קצה הסיגריה, והסתכלתי כיצד הבערה שורפת את
הטבק הזול מילימטר אחר מילימטר. הקשתי קלות על צד הסיגריה
והסתכלתי כיצד העפר השרוף מתנתק מהסיגריה ונופל חופשית לאוויר.
עיני זזו באיטיות, בזמן שהמשכתי לעקוב אחר העפר שצנח לו לכיוון
האדמה, עיניי נעצרו כאשר העפר נחת לו בתוך ספל קפה על אחד
השולחנות. העפר נבלע לו בתוך האספרסו הרותח, כמו אבנים וולקנים
רותחים שנופלים לתוך הים. האישה שישבה ליד ספל, הייתה נאה, אך
מבוגרת, היא הייתה לבושה באלגנטיות רבה, בחצאית ומקטורן
כחולים. כנראה שלא שמה לב היא לעפר שהחליט לשקוע לה בכוס הקפה.
לא חשבתי לרגע על להזהיר אותה, מהטעם המר המצופה לה בלגימה
הבאה שלה. חשבתי כי ודאי יהיה זה משעשע לראות אישה משועממת
שמתלבשת במלוא הדרה, בכדי לשבת לבדה בבית קפה, מקבלת קצת מרות
בחייה הבורגניים. אך, כמו כל מעשיה, חייבת להיות נקודת מפנה
מפתיעה. האישה לא ישבה לבד משועממת אלא חיכתה למישהו, והמישהו
הזה הגיע, הוא היה בחור צעיר (הוא היה צעיר ממנה לפחות בכמה
שנים, לפחות כך היה נראה לעין). היא החלה לפתח אתו שיחה והציגה
תנועות ידיים של מישהי שמנסה לדבר ברוגע, במצב של עצבנות יתרה.
הוא לעומת זאת היה נסער, ולא חסך בתנועות ידיים מופרזות. הוא
הזיז את שפתיו במהירות... ואז הוא הפסיק והביט ישר אל תוך
עיניה כמחכה לתשובה. היא התמקמה לה מפוחדת בתוך כסא הקש
כמתגוננת מהמתקפה שלו, בכדי למשוך קצת זמן היא הרימה באיטיות
את ספל הקפה, בעוד הוא מביט בה עוקב אחר כל תנועותיה מחכה
לתגובה. היא לגמה מהספל ולרגע קט היה נדמה כי קפאה במקום, הטעם
המר של הקפה ודאי צרם לה מאד. לפתע, היא פרצה את פיה וירקה את
הקפה והחם והמר, אל עבר פניו של הבחור שישב מולה. הוא היה
המום, והיא המומה לא פחות. ולאחר שניה של שקט הוא צעק בקול
גדול: "אני אף פעם לא אסכים להתחתן אתך, תראי איך את מתנהגת!",
היא ניסתה להתגונן, אך קולה לא נשמע. הוא עזב את המקום בכעס
והיא בקושי התעשתה לקום מהכסא לרדוף אחריו. היא הורידה את
ראשה. והרכינה אותו על ברכיה. לאחר כמה דקות, המלצרית ניגשה
לשולחנה, וניקתה, במבוכה, את הקפה שהיה שפוך על שולחן העץ. כל
הקהל שהיה נוכח הפסיק לשלוח אליה מבטים בהדרגה והיא נבלעה בקהל
של בית הקפה. היא הרימה את ראשה אל מעל, פניה הבוכיות נשאו
תפילה של רחמים לשמיים, הבטתי ישר לתוך עיניה שהיו מופנים כמעט
ישר אל עברי, ולא מצאתי רחמים בלבי...
המשכתי להישען על מעקה המרפסת, חושב על המקרה שהייתי נוכח לו,
לאחר כשעה, הרמתי את ראשי השמיימה וחשבתי פעם אחרונה ונוספת על
השאלה שהתבשלה לה במוחי במשך השעה האחרונה, "האם גם יש מישהו
שמעפר אל תוך כוס הקפה שלי?"