עכשיו, אחרי שכבר עבר המון זמן, אני יכולה לספר לך הכל.
את בטח יודעת את זה כבר, כי בכל זאת אני מתקשרת ואת יכולה
לשמוע את הצחוק שלי ולהרגיש כמו שרק את יודעת להרגיש כל כך
הכל.
אף פעם לא ידעת למה אהבת אותי.
אני חושבת שאף פעם לא ידעת בכלל אם אהבת אותי.
אני אוהבת אותך.
אולי כבר לא מאוהבת אבל את עדין מדהימה אותי.
את כל כך שברירית ולמרות זה את נראת לי הדבר הכי חזק בעולם.
את עדיין הכי יפה.
את נשמעת חולה ואני סובלת. כואב לי שאת סובלת.
אני לא יודעת למה.
אני לא אוהבת נשים ובטח שלא נמשכת אליהן.
אבל את היית כל כך מיוחדת.
לא התאהבתי באישה שבך, אלא בבן אדם שאת.
הייתי כבר עם מישהו אחר והיית שם לאורך כל הדרך.
לא הפריע לך.
לא ניסיתי להפריע לך.
אהבתי אותו, או לפחות חשבתי ככה.
גם הוא גדול כזה, חכם נורא.
עכשיו אני כבר לא חושבת שאהבתי אותו.
היה לי די טוב.
הייתי צריכה מישהו שיחשוב שהוא הרבה מעלי, וישפיל אותי קצת,
כדי להרגיש שאני רוצה לצאת מזה.
שאכפת לי מעצמי.
לא יצאתי מזה.
הוא יצא.
ועכשיו כבר לא אכפת לי, אפילו יותר טוב לי.
ואת היית משועשעת לך מהצד.
נורא אהבתי אותך על זה. על הצחוק והתמיכה לאורך כל הדרך.
את האמת, אני מפחדת שיום אחד סתם ככה תמותי לי.
אני יודעת שאת לא גוססת אבל לפעמים את נשמעת כל כך חולה שזה
מפחיד.
ואת לא זזה.
ולא ראיתי אותך כבר 3 חודשים. רק שיחות וגם זה בקושי.
אני רוצה שתלכי ותצחקי כי יש בך כל כך הרבה לתרום.
למה הכאבת לעצמך?!
אני מקווה שלא תקראי את זה.
אני לא חושבת שאת בכלל יודעת שאני כותבת כאן.
אם תקראי את זה בטח תתרחקי שוב ואני לא רוצה כי אני אוהבת לדבר
איתך.
אני אוהבת אותך.
אולי לא מאוהבת אבל בוודאות אוהבת.
אז אני מקווה שתיהי בסדר ושתשמרי על עצמך כי אכפת לי.
מלאכית של, אני אוהבת אותך, תודה לך על שהיית האישה היחידה
בחיי.

מאיה.