"אני מקווה שהכל יהיה בסדר," הוא אמר לה והיא שיחקה בעצבנות
בדש הסוודר, פורמת חוט פרום. הוא אמר מה שאמר ועכשיו שתק. מה
יש עוד להגיד? לפעמים יותר מדי זה פחות מדי, הוא ידע. עדיף
לשתוק לפעמים, לתת לבן אדם השני לעכל את הדברים, אולי לחכות
שתשכך חמתו, שהכעס המטורף ירד קצת ויהיה אפשר שוב להרגיש משהו
אחר. אבל הוא פתח את הפה ואמר שוב פעם: "אני מקווה שהכל יהיה
בסדר." הקול שלו לא יצא בקלות מהפה והיה מעובה כזה, כאילו הוא
הולך לבכות אבל מתאפק. "תראי," הוא אמר ופתאום לא היה יכול
להמשיך, לא היה יכול להגיד יותר כלום. דווקא היה לו מה להגיד,
וגם אם לא היה לו מה להגיד, רצה להגיד אותו, לא רצה שישארו
דברים שלא נאמרו, הרי זה כל כך פשוט וגם אם זה מסובך, מסובך עד
כדי אימה, הרי שאלו החיים - פרימת חוטים. הוא רצה להגיד אבל לא
היה יכול להוציא מילה, גם אם היו מכוונים אליו אקדח, כי מה
שעבר לו עכשיו בראש היה רצף של גידופים אלימים, ביטויים איומים
ונוראיים. הקול הזה בתוכו לא הלך והתגבר, אבל המשיך לקלל ולקלל
בטון פחות או יותר קבוע, אותו, אותה, את כל העולם.
היא עזבה את הסוודר ושלחה את היד לקופסת הסיגריות. "אז זה מה
שיש לך להגיד?" היא אמרה, תוך כדי שהיא מוציאה סיגריה אחת
מהקופסה ומשהה אותה למשך רגע קצר אחד בידה, עד שתסיים את
המשפט, ואז תקעה אותה בתוך פיה וחיפשה בעיניה את המצית. הוא
שתק עכשיו ולא אמר כלום. הוא הרגיש את המצית בתוך הכיס שלו,
מחממת את הירך מבעד בד המכנסיים, ולא אמר כלום. היא ראתה את
קופסת הגפרורים מונחת על הכוננית ולקחה אותה, מוציאה גפרור
ומציתה את הסיגריה. הקול שלה כשדיברה היה חד, צלול, ברור וקר.
היא לא בכתה ולא צעקה, רק עמדה בפנים קצת משועממות והסתכלה
עליו. הוא הרגיש איך שרירי הפנים שלו מתפתלים תחת המבט הזה
ומילה אחת נפלטה לו מהפה, מעוותת כזאת, בחצי קול, שיהוק שאמר
משהו כמו "אז". לא היה ברור אם הוא שואל שאלה או קובע קביעה,
אם הוא משיב לה בהתגרות או אולי עוצר בכח את הדמעות וחוזר על
המילה הראשונה שאמרה היא. "תראה," היא אמרה ולקחה שאיפה
מהסיגריה, מפזרת החוצה את העשן בזרם חזק וישר, קונוס של עשן
שקצהו הצר מסתנן מבין שפתותיה וקצהו הרחב מתאבך ונהיה לאחד עם
פרודות האור והאויר שבחלל החדר, "אתה צריך להחליט או ככה או
ככה. לא עוד שעה, לא עוד שנה, עכשיו. אני לא מוכנה לערפל הזה
ואמרתי לך מה דעתי, ואתה עכשיו צריך להחליט. לי אין עוד מה
להגיד."
הוא לקח פנימה שאיפה של אויר וגירד את הלחי שלו. "אמרתי לך מה
החלטתי," הוא הצליח בסוף להגיד, להוציא מהגרון החנוק שלו. היא
הסתכלה עליו במבט חודר, והעיניים שלה נעוצות בו כמו בילד,
כיבתה את הסיגריה במאפרה ושמה את התיק על הכתף.
"שלום," היא אמרה ויצאה מהדלת במהירות. הוא הסתכל על הדלת
הסגורה והרגיש פתאום את עצמו, את הזיפים שנוגעים לו בקצות
האצבעות. הוא הרגיש פתאום שהוא עומד כפוף, הגב מעוקל והכתפיים
שמוטות והזדקף במהירות. אבל לא היה שם אף אחד שיראה את זה. לא
את זה שהיה כפוף ולא את זה שהזדקף. הידיים שלו היו קפואות והוא
שם אותן בכיסים, שם לב שעל החלון מתעבות טיפות של גשם.