2004
התחושה מתחילה לחזור ליד, מחזור הדם מתקן את עצמו לאט לאט כמו
"סקאנדיסק". אתה מפחד להתרומם שלא יכאב, עין ימין נשלחת לבצע
בדיקת מצב. לילה.
אבל לא יותר מדיי. 11:30 ואתה מרגיש כאילו השתנת על עצמך מתוך
שינה. דביק ומגעיל. ארבעה שלטים, כל אחד משרת אותך כך או אחרת.
אתה לוחץ על "משולש", לא נעים להתעורר לשקט מוחלט.
אתה מתנער, טועם את הגועל נפש שייצרת מתוך שינה, לובש ג'ינס.
מחייג כמה מספרים, כולם עונים לך בהדרגתיות שהגעת ללקוח ברשת
כלשהי אבל הוא לא יכול לענות. זה לא משנה הרבה, או אם היית
אוהב להרחיק לכת היית אומר שזה לא משנה בכלל.
כאילו למי כבר התקשרת.
אחרי בדיקה קלה אתה מבין שאין ברירה, אתה מוכרח.
אתה יוצא החוצה, דווקא קריר בחוץ. "מה המצב מאיר?", בסדר אצלו,
הכל טוב. שקרן.
אם לא היה טקט בעולם, איך היית שמח. "קולה יש מאיר?", רק פחית,
לא מספק. "לא... משהו? ספרייט? פפסי?". יש לו רק דיאט קולה
לאידיוט. לפחות היית נהנה.
אתה שותה שלוק בתקווה לרענן את הגרון. שיעול קצר ואתה שופך שני
שליש מהבקבוק החוצה. דיאט קולה. אתה לא נכנס לפני שאתה מקצץ
לדוד המסכן עוד כמה סנטימטרים טובים ממערכת ההשקיה שלו. איזה
עולם קשה. צרור, מפתח, דלת, חושך בפנים. אתה לא טורח להדליק
אור, סיגרייה תספיק. שואף כמה שאכטות ומבכה את המיתון
עם הנובלס שלך. חלאס משחק-מקדים.
אתה מוזג לכוס את שארית הדיאט קולה בתקווה שתיהיה מספיק צמא
אחרי זה כדי לשתות את זה. ממלא כמות קטנה של מים, פעם אחת
שופך, פעם אחת משאיר בפנים. עכשיו אתה מוריד את הסיגרייה מהפה,
היא עשתה לך לדמוע, אתה שורף חור קטן בצד הבקבוק.
לא יותר מדיי גדול, ככה, כן. צ'יק צ'אק, אתה אלוף.
צינור של דוד, נייר כסף, כמעט כמו פעם. פעם היית אלוף בנרגילה
זוכר? אך איזה ימים.לא הרבה השתנה, לא? מנסה לגשש באפילה למצוא
את הנייר הנכון. פעמיים פספסת, פעם שלישית גלידה.
ועוד איזה גלידה זאתי. על המצית כתוב "קריקט". לחיצה, אש, להבה
קטנה, שאיפה גדולה ו... יופי לך, הטבעת אותו כמו שצריך. את
העשן אתה מוציא מהחלון, שלא ידבק לסדינים.
תכף כבר לא תדע איפה אתה. או לפחות תחשוב שאתה יודע. אתה
מתיישב על הספה, קורץ בעין ימין בלי להבין מה אתה עושה כל-כך.
בינתיים יש בדיוק את השיר שאתה אוהב בדיסק. אתה מפזם יחד איתו
בעילגות. אתה נותן לעינייך להיעצם והיא מופיעה. הפעם לא לבד,
והפעם, שלושים וקצת שנה קודם - אתה דווקא כן מזהה אותה.
היא לוקחת אותך, לבושה כולה בשחור, בגדים צמודים. היא שווה כמו
החיים. אתה לא זוכר איך קוראים לה במציאות. היא מכניסה אותך
לחדר. בפנים מחכה לך מישהו עם הגב אליך. הוא מסתוב אליך
בנונשלנטיות על כורסא מעור. הסרט אילם, אבל בצבעים.
הוא פותח את ידיו, באחת גלולה אדומה ובשניה גלולה כחולה. אתה
בוהה בו בחוסר הבנה.
"מה?" אתה אומר בקול רם. צלצול טלפון. אין טעם להגיד מה עד שלא
תרים את השפופרת. אתה תופס לאט לאט את הסיטואציה. אוקיי, הבנת.
אתה מרים. "אחשלו?", הצד השני משמח אותך. אתה מתגלגל מצחוק,
"אחי אתה לא יודע איזה סרט אכלתי עכשיו".
הדיסק הסתיים. הטלפון מונח לא מנותק על השולחן, דיאט קולה
ספוגה בשטיח. שליח פיצה גובה ממך 60 שקל, אתה לא כל-כך מבין על
מה. רגע לפני שהוא דופק אותך עם 20 שקל טיפ, הוא ממלמל לעברך
"אחי תעשה עם עצמך משהו" וזורק לך מהפאוץ'
בקבוק קטן של סטילה. 20 שקל זה לא צחוק.
אחי, תעשה עם עצמך משהו.
