זה היה עולם מושלם. פשוט ומושלם.
היה בו הכל, בדיוק כפי שהוא רצה.
הוא התעורר כל בוקר לזריחה מקסימה של 2 שמשות, אחת כחולה, אחת
אדומה.
כמובן שאת הירח ראו במשך כל היום, בדיוק במרכז השמיים בין 2
השמשות.
השמיים היו בהירים מתמיד, וירד גשם כשצריך, אבל לא מבול.
הכל היה ירוק ורגוע.
הלילה היה פשוט מושלם. בזמן השקיעה השמיים החליפו צבעים,
בגוונים של סגול ושחור.
הכוכבים ניצנצו כמו בכל לילה והיער הלך לישון.
אבל הוא, הוא לא רצה לישון ולהפסיד את העולם היפה שלו, רק
שלו.
הוא רצה לראות כל זריחה, לצפות בכל שקיעה.
להריח כל פרח ולטעום כל פרי על כל עץ ירוק.
פשוט כאב לו ללכת לישון, אבל הוא חייב.
הוא חייב לעצום עיניים ולחלום.
לחלום על עולם אחר. עולם לא מושלם, ללא זריחות מושלמות וללא
שמיים כחולים.
עולם בו האויר מזוהם, השמיים אפורים והשמש שורפת.
עולם בו לא יוכל לקום בבוקר לאור שמש נעים וללכת לישון לאור
ירח מרגיע.
עולם בו הוא לא יבלה נצח, לבד.