זה היה ביום בו השמיים איבדו מצבעם. הכחול הנוטף הפך כמעין
אפור מעומעם ונטול ברק.
השמש זעקה מבעד לערפל השמיימי וניסתה בכל כוחה לשלוח קרניים
קלושות דרך הסדקים.
ביום זה ממש איבדתי את כל מה שהיה חשוב לי, איבדתי אותה.
למרבית האנשים זה נראה כיום רגיל לגמרי. כשם שהעולם עגול כך
השמיים אפורים.
אף אחד לא ידע שזה בגללי. שהכאב שאב לתוכו את כל היופי והאור.
כחור שחור בעל מימדים אינסופיים, התחלתי באיטיות בלתי נסבלת
לספוג לתוכי את כל הרגשות, המחשבות והחופש.
ננעלתי בחדר ללא דלתות, ללא חלונות וללא תקרה. מביט אל השמיים
כמבקש לצאת ובעצם מקרב את הקירות אלי וסוגר עוד פתח בליבי.
בסופו של דבר נותרתי עם נפש בודדה, אוחז על פני חיוך מזוייף
ועודף אדישות לחיים.
כל עקרון שהיה מספיק חשוב למות עבורו, הפך נחות מספיק למות
בלעדיו.
המטרה שסיפקה לי חיים, שהייתי מוכן למות למענה כעת סיפקה לי
סיבה למות וחוסר רצון לחיות.

מוזר שלאחר כ"כ הרבה זמן הבנתי שבאמת היה אכפת לי, ושלא בעצם
הרגשתי חופש, אלא ריקנות.
אבל עכשיו כשלבסוף אני מבין ששנאה ואהבה הם ניגודים ומשלימים,
אני יודע שעד שלא אשנא אותה, לא אוהב אותה באמת.
ועד אז, השמיים יבכו בשבילי.