כמה שקט, אותם צבעים, חום מדכא כזה - צבע העץ, כאן בקומה שלי,
שמזמן הפכה להיות מותג.
הקומה השלישית - ככה החבר'ה קוראים לה! זה לא שאנחנו לא מודעים
שהיא הפכה למותג, זה אפילו מצחיק אותנו. אנחנו נפגשים פה,
כשאני בבית וכל מי שהגיע הביתה בא. זה ההתנחלות של כולם.
בריחה מהכל. שיחות הנפש שנעשו פה... הלואי והייתי יכול להקליט
אותם - אז הייתם מבינים!

תנור דולק לו עכשיו וקואנטיס קרוז מנגנים את מר. ג'ונס... רקע
ממש מצוין, הרגשה אקוסטית רק חסר הבירה והסיגריה לפה, לא בגלל
שאני מכור בכלל לא, זה פשוט מצטלם לי טוב!
אמצע השבוע, האמת בשביל לזכור איזה יום היום הייתי צריך קצת
לחשב - מזמן אבדתי את תחושת הזמן, הכל אותו דבר, אותם צבעים,
אותם דכאונות, אותה מנגינה... רק היום שונה - וגם זה לא משנה
כבר... רק שבת אני זוכר, כן, כי שבת זה באמת יום מיוחד, תוסס
כזה... אחרי איזה מסיבה טובה או שלא, בדר"כ לא מיום לפני.
ההרגשה שמחר צריך לחזור לשם לצבא, וצריך להספיק דברים, אבל לא!
אני תקוע מול המחשב, ומחכה שהדברים יבואו לפה...
אז היום יום שלישי, עוד יומיים שנה חדשה 2004, ומה שונה?
הגיל... אולי ההתבגרות... התמונות...
התמונות תלויות כאן, כל יום תמונה חדשה, עם מסר, תמיד עם מסר,
כי לא יכול כזה פשוט, אף פעם... לא לי...

חורף עכשיו, קר בחוץ, חם פה בפנים במיוחד ליד התנור, כ"כ מזכיר
לי את פעם. תמיד תנור דולק, גשם בחוץ ומוזיקה שקטה, נותנת
אוירה של נוסטלגיה, בכלל אני בנאדם שחי נוסטלגיה, החיים שלי
דינמיים, דינמיים וננצרים בזיכרון, כל דבר אני מנתח, אז הדברים
פשוט מרוב ניתוח יושבים שם טוב בראש פשוט זוכרים אותם... ותמיד
נוסטלגיה מביאה דכאון, זה צמד כזה... אבל אני כבר רגיל לדכאון,
פעם נורא נרתעתי מזה, לא ידעתי להתמודד, היום אני פשוט נותן לו
לחלוף, אני כבר מכיר את עצמי - בנאדם שמצב הרוח שלו מתחלף כמו
קלפים אצל קלפן מקצועי... והחום פה... מדכא... והשירים שקטים,
אז אני חושב על מישהי, לא ספציפית, כי החלטתי שכל הבחורות
שהכרתי עד עכשיו לא עשו לי את זה... שם בפנים.
חוץ מאחת שאכזבה אותי... וגם אם היה איי פעם מצב איתה - אז היא
היתה חברה של חבר טוב... אז בלתי אפשרי, לא מבחנתי, כי אני
ליברלי, באמת... משחקי הכבוד האלה, לא משחקים אצלי.
אבל לו זה משנה, אז אני חייב לכבד את זה, הרי זה מהות
החברים...

זה קרה לפני שלוש בעצם ארבע שנים... למרות שאני רק בן 20 אולי
לחלק ממכם זה ישמע שאני זקן, אבל אני באמת צעיר מידיי בשביל
להגיד, שזה קרה לפני ככה וככה זמן ולתת סיפור חיים, אבל אני
אזכיר לכם אני חיי את הנוסטלגיה בחיי היום יום שלי...
היא התאהבה בחבר טוב, סליחה אני מתקן את עצמי נדלקה עליו! מי
הכיר אותה אז?! היא הסתובבה עם עוד שתי רוסיות, ואף אחד לא שם
עליה, כמובן גם לא חבר שלי, שנדלק על חברה שלה, והיא נפגעה!
אז זאת היתה השיחה הראשונה שלי איתה, כי היא גרה קרוב אלי, רק
לחצות את הכביש, שלא היה כביש אלא מדרחוב כזה.
התחלתי לעודד אותה, מה כבר נותר לי לעשות, חוץ מלעודד אותה?
ואז היא שאלה אותי אם היא יותר יפה, מאחת 'נועה' שבאותם זמנים
כיכבה, אבל זה נשאר ממש רק לאותם זמנים!
אז אמרתי את האמת, כי אני בנאדם שדוגל באמת, ואחרי שהיא שמעה
את מה שהיא לא רצתה לשמוע זה פגע בה... אבל ישר אחרי זה אמרתי
שאני מכיר מישהו שנדלק עליה, זה היה החבר שלי משה, חבר ממש טוב
מהשכונה! אז זאת התחלה, נשמעת באמת התחלה לילדים בני 16
זה אהב את זה וכו' וכו' טלהנובלה שכזו...
ומאותם ימים זה רק יסתבך, היום אנחנו בני 20 גדלנו בערך ב - 4
שנים וסרטים נשארו, כי גם אני אהבתי אותה, היינו כ"כ קרובים,
בעצם הכל חוץ מהסקס... ושאני אומר הכל אני מתכוון להכל, חוץ
מהאינטימיות המינית! אבל, בלי לפרט מעבר לזה, היא פגעה בי,
בעצם היא פגעה כמעט בכולם, מה שבחורה אחת יכולה לעשות לכמה
גברים... אם הן היו חכמות מספיק, הן היו מרסנים אותנו, אני
מאמין שמלחמות לא היו בעולם...
ועכשיו אני חושב שזה הסוף, כי אני פשוט הפנמתי שכאן צריך להיות
הסוף, כי בחיים לא תצא מזה אהבה, אז למה לטחון מים? למה לקוות
למה שלא יהיה... אהבה בלתי ממושת זה הדבר הכי כואב שקיים, אבל
אני חזק מזה... זה לא מה שישבור אותי... אז היא אולי היתה
היחידה, אבל גם זה עבר... נגמר...

זה לא שאני מחלק את החיים שלי לחלקים, והחלקים בחיים הם מובנים
ממה שהחברה מוכרת לנו: ביה"ס, צבא, טיול, אוניברסיטה, חתונה,
ילדים, נכדים, זקנים ומתים.
ומה שבאמצע זה התוכן של החיים שלנו הבשר של העטיפה שעוטפת את
הפרי... סיפור החיים שלנו...
כן, יש לי ספרי חיים, עברתי שתי תאונות דרכים, נתקעתי בפריז,
הייתי בניו יורק, ביוון, ראיתי מחבלים נהרגים, הייתי בשטחים,
שלטתי על עם אחר, לא מבחירה מחוסר ברירה... צנחתי, עשיתי
בנג'י, דווקא דיי מרשים לבן 20 לא? אבל אני חושב שככה זה בארץ
שלנו, מתבגרים מהר, רואים דברים מהר מכדי להספיק לעכל, והכל
כאילו נופל עלייך ואומרים לך תתמודד, תתמודד עם שני חברים
שקברת בגלל מלחמה מטומטמת!
עם דודה שנפטרה בגלל סרטן והשאירה שתי ילדות לגדל.
עם אח שהחליט להתגורר בניו יורק.
עם כל מיני יחסים עם בנות שלא הצליחו להתפתח לכלום, ואהבה
נכזבת אחת לא הדדית וממושת...
עם אחת שאומרת שאולי היא חולה באיידס ושכבת איתה בלי קונדום
ואתה צריך להיות חזק בשבילה ואתה מרגיש לבד בעסק, בסוף נגמר
טוב, מזל, הוא למעלה כנראה שומר... לא היא ולא אני... באמת
צריך לקרוא את בירכת הגומל כל יום, בסוף כל יום....

אז אתה נכנס לדכאון, שאתה יודע יעבור בעוד יומיים, או שפשוט
תצטרך לחזור לצבא ואז תתגעגע הביתה, כמו תמיד, הדברים האלה
יראו לך ממש כנוסטלגיה שכבר התמודדת איתה...
הצבעים פה, חום, שעליהם תלויים תמונות עם שירים שלי, כן אני
כותב, אני חייב להוריד את הרגשות לתוך דף נייר בצורה ציורית
אולי, אבל זה מרפא... ויש לי אפילו טיפה כשרון, ככה הסביבה
אומרת, אבל אתה יודע, אתה לא תצפה שיגידו לך זה לא יפה... אז
יום אחד אני אתן את זה למומחה, לפחות אני אדע את האמת, שאני
דוגל בה כ"כ!

כשאתה בדכאון... אתה לא מתקשר עם העולם, אין לך כח לאף אחד, אז
אנשים גוררים אותך, לשיחות, למקומות, כי בכל זאת אתה חייב
להמשיך לחיות ולך תדע, אולי יהיה איזה רגע שיוציא אותך מהדכאון
החורפי הזה שנפל עלייך כרגע, שאתה יודע שעוד יומיים יעבור
לך... השיחת נפש שאני חייב לעשות בשביל להרפא תגזול ממני את כל
הכוחות...

אני שואל את עצמי, מה בעצם אני כותב פה?! סיפור ללא פואנטה,
סיפור דיכאוני? על מה ולמה?
אני פשוט חייב, לרשום את אחד הדכאונות שלי, שכנראה לא יגמר
בימים הקרובים, זאת מן תחושה שלי... כי החום פה... התנור
והמוזיקה... רק חסר הסיגריה והבירה לא כי אני מכור - כי זה
פשוט מתאים לאוירה...