אני תוכי. לא סתם תוכי, מהאלו שמדברים. אבל גם אח שלי ככה, אז
זה לא ביג דיל. כל אישה אחרת הייתה מתעצבנת מזמן וצועקת עלינו
לסתום את הפה, אבל חנה לא כזאת.

תוכים יודעים להגיד הרבה יותר מסתם לחזור אחרי מה שאיזה בן
אנוש ביקש, אבל הם לא מודעים לזה. לפחות רובם.

חנה היא אישה מבוגרת ובודדה, שחוזרת הביתה עייפה אחרי יום
לימודים, נרדמת על הספה בסלון, למרות שיש מיטה מוכנה במרחק קצר
משם, ואז מתעוררת מאוחר ומאכילה אותנו.

עוד כשהייתי גוזל התוודעתי אל אחת השריטות של חנה. טוב, לא ממש
שריטה, לא משהו שצריך להזמין טרמפ דחוף לסניטריום, מין דברים
קטנים כאלו. חנה גידלה גם את אמא שלי, מין. זה שם די דפוק, אבל
חנה תמיד הייתה קונה תוכים בשלשות, אז לשניים האחרים קראו הו
וצ'י, וביחד זה הו-צ'י-מין שזה איזה קומוניסט סיני.

בגלל השריטה של חנה, שתמיד הכל יהיה בשלשות, היא מסרה את אח
שלי זמן קצר אחרי שנולד. "ממילא הוא דיבר יותר מידי", היא
אמרה.
אז ככה יצא, שנשארתי עם שני אחים בלבד, למה ואיך.

"למה את שותה קפה?" שאל אחי כשלמד לדבר.
"כי זה עוזר לי להישאר ערה", היא ענתה.
"ואיך את אוהבת את הקפה שלך?" שאל איך.
"מעורבב, עם קצת סוכר".
"כמה סוכר?" שאלתי.
אני חושב שחנה אוהבת אותי הכי הרבה, כי השאלות שלי הכי קלות.

יום אחד קמתי בבוקר ולא ראיתי את איך. חיפשתי בכל הכלוב ולא
מצאתי אותו. חנה אומרת שהוא ברח. עד עכשיו לא ברור לי איך.

למישהו אחר מזמן היה נמאס מתוכים ששואלים כל הזמן שאלות, אבל
חנה לא כזאת. נראה שיש לה את כל הסבלנות שבעולם.

יום אחד היא חזרה הביתה עם ערמה של מבחנים. תמיד כשיש מבחנים
היא נשארת עד מאוחר בלילה כדי לבדוק את הכל ולהחזיר לתלמידים
הטפשים, שלא התכוננו אפילו, כמה שיותר מהר.

"למה את בודקת את המבחנים בשעה כל כך מאוחרת?"
"אני לא רוצה שהם יחכו, עבדו כל כך קשה, אחזיר להם מחר".
אישה תמימה, אף אחד לא באמת מחשיב את הספרות, כולם עם
המתמטיקה, בטוחים שזה הדבר ההכי חשוב. אבל אני יודע כמה זה קשה
להצליח בספרות. אחוז קטן מצליח לעבור את ה90.

"כמה נכשלים?" שאלתי.
"שלושה", היא ענתה, השפילה את עיניה לרצפה ואז שאלה אותנו:
"יכול להיות שאני פשוט מורה גרועה?"
"מה פתאום, אלו שלומדים אין להם בעיה. למה בספרות," הוא אמר,
"אין חוכמות".
"כמה שמשקיעים, ככה מצליחים", סגרתי את השאלה.
חנה חייכה ופיהקה. "אני אלך לישון עכשיו", היא אמרה.

בבוקר ראינו אותה אוכלת תפוחים עם קינמון, למה עיוות את מקורו
בגועל.
"למה סתם להרוס את הבריאות?"
"כמה קלוריות יש פה?"
"תירגעו," היא אמרה, "אני פשוט שמחה היום. בדקתי את אחד
המבחנים שוב, ומישהו קיבל 100!"
"כמה??" שאלתי.
"100, 100" היא אמרה, חוזרת על מנת לחרוט את המספר בזכרונה.
רק אנחנו ידענו עד כמה האירוע משמעותי. חנה מעולם לא זכתה לתת
מאה. או שמא אומר, מעולם לא רצתה. כמו שנאמר: "מאה יש רק למורה
ולאלוהים".
היא זמזמה שיר ישן ויצאה מפתח הדלת, מדלגת כמעט.

כשחזרה כמה שעות לאחר מכן, עייפה לגמרי, לא שמנו לב למשהו
מיוחד והנחנו לה לנפשה עם השאלות שלנו.
כשהיא קמה, עיניה היו כבויות, היא לא דיברה. לא הסתכלה עלינו
אפילו. הלכה למטבח והכינה לעצמה כוס קפה. רציתי לשאול מה קרה,
אבל לא הצלחתי, אולי בגלל שאין כמה במשפט.

"למה את עצובה?" שאל אחי.
היא לא ענתה.
"את נראית חיוורת, למה?" הוא הקשה.
דממה.
לבסוף היא פתחה את פיה לכדי סדק קטנטן, ואמרה: "פוטרתי".

"למה?"
די התעצבנתי מזה שלא יכולתי להשתתף, ולמה לקח את כל הקרדיט.
"כשחילקתי את המבחנים והתלמיד שקיבל מאה קפץ מרוב שמחה, המנהל
בדיוק נכנס לכיתה, ושמע הכל. הוא לקח אותי לצד ואמר שזו
קטסטרופה. שאף אחד לא מושלם. שתמיד יש מה לשפר. אתה יודע מה
הוא אמר?"
לא יכולנו להשיב, היא המשיכה:
" 'אכזבת אותי, חנה' - זה מה שהוא אמר, המאנייק. שיקפוץ לי".

מאז אותו יום לא דיברנו על זה. חנה כל היום בבית. אני מתעניין
לפעמים איך היא מרגישה, אחרי שגיליתי שאני יכול לשאול שאלות
קצת יותר מעניינות מ"כמה".
למה חטף די שוק מהעניין והפך למתבודד וסגור כזה, חנה לא
מתגעגעת אליו במיוחד ומתבלת את התפוח בקינמון עד שניתן לחשוב
שהיא אוכלת דייסת חול.

"איך את מסוגלת לאכול את זה?" שאלתי אותה פעם אחת.
"בלי בעיה. נסה בעצמך", היא אמרה והגישה לי כף, טעמתי קצת.
למחרת התברר לי שחטפתי אולקוס. תפוחים עם קינמון, השתגעה,
הזקנה.