הכל התחיל בחנוכה בכיתה גימל.

כל שנה בחנוכה היתה בבית-הספר תחרות החנוכיה המקורית. אף פעם
לא השתתפתי בתחרות כי פחדתי להפוך לבדיחה של הכיתה. בדרך כלל
הייתי הבדיחה של הכיתה, לא הייתי תלמיד טוב, לא הייתי טוב
בכדורגל או חממות ולפעמים היה בורח לי פיפי בכיתה וכל הילדות
היו עושות כזה 'איייכס' והילדים היו צוחקים.
בשיעור רביעי כולם הלכו לאולם ההתעמלות כדי שיגידו מי זכה
והחנוכייה שזכתה במקום שני היתה חנוכיית צה"ל: טנק ועל התותח
בשורה שמונה חיילים בתור נרות, ועל הטנק עצמו עומד נר מפקד
שהיה הכי גדול, והחזיק רובה. כשראיתי את החנוכיה הרגשתי את
החמימות המוכרת מתפשטת לי במכנסיים, והתחלתי לרוץ החוצה לקול
הצחוק של כולם. שיצאתי רצתי למגרש הקטן שליד המקלט התיישבתי
מאחורי כמה שיחים והתחלתי לבכות.
אחרי שמצאו אותי והחלפתי בגדים (הבאתי בגדים כל יום, רק
למקרה), חזרתי לשיעור אחרון, וראיתי שיותר משהילדים צוחקים עלי
בשיעור הם נראו כאילו הם כועסים עלי.
בסוף השיעור המורה אמרה לי להגיד לאמא שתתקשר אליה ונתנה לי
מכתב לתת לה. אמרתי "תודה, חג שמח המורה" ויצאתי.
בחוץ חיכה לי גל, שהיה מלך הכיתה. הוא נשען על קיר ונתן בי מבט
מאיים. איך שראיתי אותו התחלתי לרוץ, אבל ידעתי שאין לי סיכוי,
גל הוא הכי מהיר בכיתה, ואני כמו שכבר אמרתי, לא הייתי טוב
בכלום.
איך שיצאנו מבית-ספר הוא תפס אותי בילקוט והפיל אותי.
הוא עמד מעלי ושאל, "חשבת שתברח?" בטון ששילב ניצחון וזלזול.
לא ידעתי מה לענות, רציתי להגיד לו שאני לא יודע על מה הוא
מדבר, שלא עשיתי לו כלום. אבל במקום זה יצאה לי יבבה כזאת,
והתחלתי לבכות.
לפי הפנים שלו הבנתי שהוא לא ציפה לזה, והוא נראה קצת נבוך, אז
הוא שאל בטון קצת יותר רך, אך עדיין מאיים מבחינתי למה עשיתי
פיפי כשהראו את החנוכייה שלו. עוד פעם הוצפתי בתשובות, רציתי
לספר לו על אבא, על זה שאמא אומרת שגברים לא עושים פיפי, רק
בבית-שימוש ושאני לא גבר אני רק ילד, אבל במקום זה פשוט הציף
אותי גל חדש של דמעות.
"טוב, אני אתן לך לבחור, אגרוף או בעיטה"
ודווקא אז כשלא ידעתי מה לענות חזר אלי כושר הדיבור ומלמלתי
"עבור".כמו שבמקבילית המוחות היו אומרים כשהשחקנים לא ידעו את
התשובה, והוא היה כל כך מופתע שהוא פתאום התחיל לצחוק, ממש
להיקרע מצחוק ואמר "אני מוותר לך הפעם, כי זאת היתה התשובה הכי
טובה ששמעתי לשאלה הזאת".
ומאז למדתי. כל פעם ששואלים אותי שאלה שאני לא רוצה לענות עליה
אני עונה "עבור", והאמת השתכללתי עם השנים. הבנתי שהכי אוהבים
לשמוע את התשובה לשאלה הקודמת ששאלו.
וכששאלת אותי אם אני אוהב אותך עניתי שאני רק שלך. וככשאלת אם
אני רוצה שנגור ביחד עניתי שאני אוהב אותך. וכששאלת מה אם
ילדים אמרתי בואי נתחתן. וככה זה ממשיך , את שואלת ועונה בבת
אחת, ואני ממשיך להיגרר אחריך  ובראש אומר - עבור, עבור, עבור,
כמו שאבא אמר לפני שהדליקו את החנוכיה.