זו התקופה הרעה ביותר
לא עברתי תקופות רעות מזאת
אני לא חיה הרבה זמן
ועברתי מספיק בשביל עצמי
נפשית בעיקר
לפחות לדעתי
היו תקופות של מחסור בהבנת הסביבה
היו תקופות של מחסור גדול מאוד באהבה של גבר
שאותה חיפשתי נואשות
היו תקופות של מחסור בהבנת הבעות הפנים
תקופות של מחסור בהבנה כללית
אבל זו התקופה הכי קשה
זוהי תקופה של מחסור בהבנה עצמית
עולות שאלות:
"מי אני בכלל?"
"אני בפוזות?"
"זה באמת מה שהתכוונתי לעשות, או להגיד עכשיו?"
אז מי אני בכלל? אני אני, אני עושה מה שאני רוצה - ולפעמים גם
לא.. לפעמים אני שפוטה שכזאת, תלויה, הולכת אחרי דברי אחרים.
לפעמים אני צבועה, בת זונה, ולפעמים אני הילדה הנחמדה והעוזרת
שאין לה כל רע בחיים ושהכל אצלה מכוונות טהורות לשלום ואהבה.
אני בפוזות? אולי... כולם בפוזות, אף אחד בעולם הוא לא תמיד
תמיד מה שהוא באמת.
ואז מה אם לא התכוונתי להגיד את זה עכשיו? זה עוזר לי במשהו?
כן, אז אני אינטרסנטית - אז?
וכן, אני בת אדם תבוסתנית וממורמרת - אז?
זוהי התקופה הקשה ביותר גם מפני שאני עצבנית על כל העולם, כי
אני לא מבינה את עצמי, ואף אחד אחר אינו מבין אותי, וזה מרגיז
אותי כל כך.
אני לוקחת הכל לעומק הלב, רגישה לדברים, לוקחת אישית, חושבת
שכולם מנצלים אותי, שאף אחד לא אוהב אותי.
שאין לי חברים.
שכולם תופשים מעצמם מעליי, שכולם כל הזמן מורידים אותי למטה,
למקום שאני כל-כך שייכת אליו- למטה - לשפל המדרגה.
אני לא שווה כלום, אין לי כלום שווה בעולם הזה, שום דבר לחיות
בשבילו - כאילו שיש מישהו שהיה חי בשבילי.
כולם נוטשים, עוזבים לטובת אחרים, אין לי מה לעשות כאן יותר.
החלטתי להתאבד.