עוד מעט בן שלושים ועדיין בתול.
מעולם לא זיינתי, אפילו לא נגעתי כמו שצריך בשדיים, אם לדייק
גם לא לגמרי ראיתי שכאלה בסיטואציה אינטימית, בקיצור חסר נסיון
לחלוטין.
בשלב מסויים בחיי החלטתי להטביע את בתולי תמורת תשלום. שכרתי
חדר במלון והזמנתי נערה לפי היצע מסויים שהציגו לפני בטלפון.
אבל כשדפקה בדלת איבדתי את הבטחון ולא פתחתי.
שלא תטעו, אני נראה טוב, הרבה מעל הממוצע. חביב, מצחיק ושנון,
מתאמן סדיר במכון כושר ומתלבש באופן שמחמיא לי.
לכאורה הכל בסדר. קשה לי להצביע על הסיבה המדוייקת שהביאה אותי
עד הלום. אני משער שהכל התחיל בשלב מסויים בתיכון בו התחלתי
להתבודד מבחינה חברתית. פשוט הפריע לי שלא ידעתי לרקוד במסיבות
הדיסקו. תמיד תרצתי את היעדרותי בכך שהיה לי משהו מעניין יותר
לעשות. כדי שלא ידעו שלא כך היה, שמרתי מרחק מהסביבה הטבעית
וכך נכנסתי למעגל הקסמים.
בכל מקרה הקפדתי להסוות את רגש הנחיתות שלי בשחצנות שעשתה על
כולם רושם כאילו אני נעלה מהם ומנוסה מהם בכל.
כנ"ל בתקופת הצבא ואחרי הצבא.
למרות שמעולם לא הייתי בסיטואציה אינטימית עם בחורה, יש לי שם
של זיין.
כל הסביבה שלי באשר היא, בטוחה שאני עמוס בבחורות שעומדות בתור
ושהן מתחלפות כל יומיים.
העוזרת שלי שמגיעה אחת לשבוע לנקות את הבית, תמיד שאלה  מתי
אמצא כבר בחורה רצינית סוף, סוף.
רק כדי לסבר אתכם אספר שיש לי בבית כספת עם אלמנטים נשיים.
תחתונים, חזיות וטמפונים מסוגים שונים. כל פעם אני מכתים בשפיך
גודל וצבע שונה של לבוש תחתון ושם חבילת טמפונים במידה אחרת
בשירותים. זה רק על קצה המזלג. לא אלאה אתכם בכל הטכניקות שאני
נוקט בהן להטעות את העולם באשר למציאות האמיתית שמאפיינת את
חיי.
מה אומר לכם, הפכתי ליצור לא חברותי. חרמן גדול כן, אבל בשל כך
יש לי את שתי ידי, סרטים כחולים, סבון ושאר חומרי סיכוך. אני
מלך המביאים ביד והמפנטזים. הדמיון המצויין שלי והצפייה
האינסופית בסצינות סקס, עזרו לי לכתוב סיפורים בהם קטעים
אירוטים שפרסמתי באנטרנט, כך שגם  התדמית הוירטואלית שלי נחשבה
למזיינת.
עד לפני חצי שנה, הכל היה מספק מכל הבחינות. אלא שאז הגיע
לשכונה משפחה רוסית חביבה. היה להם ילד קטן וחמוד בן שבע בערך
שקראו לו סרגיי. צנום, בלונדיני ובהיר עיניים שתמיד חבש כובע
קסקט. כל פעם שחלפתי מולו, נהג להסתכל ישר אל תוך עיניי
ולחייך. הבן זונה הקטן פשוט ידע שהמלך בתול. שבוע אחד שבו
הגדלתי לשפשף והעור שמסביב לזין שלי החל להתקלף מפאת יובש.
המאניוק הקטן הזה, הסתכל  לאיזור חלצי, הניד את ראשו בבוז ואז
חייך מול פני מבלי לאמר דבר. חקרתי עליו קצת ונסתברתי שלא רק
לי גרם אי נוחות. לכולם היה ברור שהילד הזה משהו, משהו. קטן
ונטול חברים, אבל בעל יכולות מאגיות כמעט.
כל פעם אחרי שנקב בי את מבטו, רציתי לרצוח אותו. כל כך קל
לשנוא. מספיק שחודרים לך קצת לטריטוריה ונולדת מלחמה. סודות
כמוסים גם הן טריטוריות. אפילו נחשבות למשמעותיות יותר
מטריטוריות גיאוגרפיות.
כל כך סבלתי. מאז עבר לגור ליידי, חיי הפכו גיהנום.
יום אחד פגשתי אותו לייד הזבל. שקלתי לחנוק אותו ולזרקו לפח.
אלא שבמחשבה שנייה החלטתי שלא מגיע לו למות ככה, אלא בעינויים,
כמו שעינה אותי בוקר בוקר עת חלף מולי. הורדתי לו מכה בראש
והיממתיו, עטפתיו בקרטון והעליתי אותו לדירתי. הכנסתי אותו
לחדר פנימי בדירה ממנו לא שומעים צעקות וחקרתי אותו בעינויים.
הייתי חייב להבין איך הצליח לחדור בעד תדמיתי הפיקטיבית, על
מנת לתקן את טעויותי. אני לא יודע מאיפה נפלו עלי הרעיונות אבל
בטוח אנוכי שלא ביישתי אינקיויזיציונר בשיאו. לא בחלתי בכל
אמצעי ושיטה. בין היתר קשרתי אותו משק האשכים ותליתי אותו
מהתקרה. מי שחושב כאילו איבר המין הזכרי לא עומד בעומס שכזה,
צודק. בשלב זה נשבר וסיפר שלמעשה הוא לא יודע כלום. מאז שזוכר
את עצמו הרגיש טמבל מוחלט שפיגר בתובנתו יחסית לסביבה. לכן
אימץ לעצמו אורח חיים והבעה ידענית כזו שהטעתה את כולם.
אתם בטח תגרסו שדי לסאדיזם בסיפור הזה ותעדיפו שאעצור
בפואנטה, אבל יותר מסיפור, מדובר במסמך אותנטי. החלטתי שאין
טעם לאפשר לו לחיות מכיוון שעלול להפלילני. חנקתי אותו למוות
בשתי הידיים, הכנסתי אותו לאמבטיה וחתכתיו לחתיכות. אספתי אותו
לשקיות זבל והשלכתי הכל לאשפה. אחרי יומיים הוכרז כנעדר.
בינתיים חלקי גופתו החלו להירקב בזבל. סרתי למכולת וקניתי שני
בקבוקי אקונומיקה. שפכתי אותם על מוקד הסירחון על מנת לנטרלו.
אתם יכולים לרשום לעצמכם שהכימיקל הזול והזמין הזה עובד נפלא.
בדרך  ראיתי שתי חוקרות שמנות שפסעו באטיות  אל בית הוריו.
שאלתי אותן כביכול בתמימות, מה קרה.
"קרה מה שקרה", ענו לי בשחצנות . לראשונה בחיי הרגשתי
כאלוהים, היודע והבלתי נודע. חחח שתלכנה שתי הקופות קיבינמאט,
הרי כלום הן לא יודעות וגם לא תדענה לעולם.