עמדתי בתור הארוך, מול שולחן פקידת הקבלה, לעולם שמעבר.
שני אנשים עוד עמדו לפניי: הראשון מביניהם פסע לכיוון שולחן
הקבלה בזיגזגים. הוא היה איש מזוקן, בשנות ה-30 בחייו, שלבש
מעיל שחור ארוך והסריח כמו גפרור מכובה.
"שלום," ברכה אותו פקידת הקבלה, נערה בת טיפש עשרה מחוצ'קנת
שלעסה מסטיק בחן של פרה. היא ישבה לצד שולחן עץ גדול ומתפרק,
שעליו ישב בנחת מחשב קטן ומלוכלך וצרור קטן של מסמכים. מאחורי
גב הפקידה ריחף באוויר שלט גדול שהראה את המספר 998 באותיות
ורודות מהבהבות.
"מה השם בבקשה?"
"אחמד עלי," אמר הגבר במבטא מזרחי חזק.
"אה-הא," הנהנה הפקידה בשעמום. היא הקלידה במהירות במחשב
המתיישן, וסרקה את המסך למשך מספר שניות.
"טוב, מר עלי," היא אמרה באותו טון משועמם, "קח ימינה לגן עדן.
בכניסה תפגוש את מוחמד, הוא כבר ידאג לשבעים הבתולות שלך. שהיה
נעימה!"
מר עלי העניק לה חיוך שבע-רצון ופנה ימינה בדילוגים קלילים.
בינתיים, התקדמה האישה הזקנה שעמדה מאחוריו לעבר שולחן הקבלה.
"שלום," היא אמרה בעליצות.
"שלום שלום," החזירה לה פקידת הקבלה האדישה. "שם בבקשה?"
"רוזה גולדנברג," השיבה הזקנה במבטא פולני מושלם. הפקידה חזרה
והקלידה במחשב באצבעותיה הזריזות. לאחר סריקה מהירה של הצג היא
הקישה באצבעותיה והכתובת הורודה על השלט השתנתה ל-999.
הפקידה העניקה לגברת גולדנברג חיוך נדיר. "ימינה בבקשה, תפגשי
את מיכאל בכניסה לגן עדן. אל תדאגי- את תזהי אותו בקלות, יש לו
את הכנפיים הכי גדולות פה בסביבה. תזהרי שלא להגיע לגבריאל
בטעות, קל להתבלבל. מיכאל זה השחרחר עם הפלולה על הסנטר
וגבריאל זה הג'ינג'י עם הפלולה על האף."
גברת גולדנברג הנהנה בהבנה, ולאחר מספר מילות תודה פנתה
ימינה.
פסעתי קדימה, במה שקיוויתי שנראו כצעדים בטוחים, וחייכתי בחשש
לעבר הפקידה המחוצ'קנת.
"שלום," היא ברכה, וכעת יכולתי להבחין בתג השם הנעוץ על חולצתה
הלבנה. הוא נשא את השם אושרית באותיות כחולות ועגולות.
" המממ... היי," עניתי בבלבול. "אני מצטער, אבל... המממ... אני
לא בדיוק מבין מה אני עושה פה."
הפקידה אושרית בחנה אותי בדקדוק בעוד שניפחה בלון גדול וורוד
מהמסטיק שלה. "אני כבר אגיד לך," היא אמרה בפשטות. "שם
בבקשה?"
כחכחתי בגרוני. "יותם הלוי."
אושרית מיהרה להקליד במחשב. לאחר סריקה (די ארוכה) של הצג היא
קמה ממושבה, העניקה לי חיוך רחב, והקישה באצבעותיה.
לאחר שנייה אחת בדיוק התחלפה הכתובת הורודה שמאחוריה למספר
1000. השלט גדל פי כמה וצבעו השתנה לזהב שבהק בהתלהבות
מדאיגה.
גבר חיוור ואישה מבוגרת ונמוכה הופיעו משום מקום לצידה של
אושרית, כל אחד מהם נושא בלון ורוד (וחסר אוויר למדי) שנשא את
הכתובת: ברוך הבא הקורבן האלף לפיגועי טרור בארץ ישראל במאה
העשרים ואחת (למרבה הפלא- זה נכנס).
שולחן העץ המתפרק נעלם וכעת יכולתי לראות ששלושתם נשאו כנפיים
גדולות ולבנות (של אושרית היו קצת שחורות בקצה). לפני שהספקתי
להבין מה נחת עליי, הם פצחו בצלילי שירה מזעזעים:
"ברוך הבא לעולם שאחרי,
הו הקורבן-האלף-לפיגועי-טרור-בארץ-ישראל-במאה-העשרים-ואחת!
מקווים שתהנה משהותך,
הו הקורבן-האלף-לפיגועי-טרור-בארץ-ישראל-במאה-העשרים-ואחת!
כיוון שאתה כה מיוחד ונדיר,
ניתן לך הזדמנות את דתך להמיר,
ואם אתה כה מרוצה מהמצב הקיים
ניתן אז בחירה לאורחנו הרם,
אם ברצונך להנות עם חוטאי סדום-
נשלח אותך ישר לגיהינום,
אך אם בגן עדן חפצה נפשך,
נשלחך לבלות עם אדם וחווה!
הו הקורבן-האלף-לפיגועי-טרור-בארץ-ישראל-במאה-העשרים-ואחת!
נקווה שתבצע החלטה נכונה!"

השיר הסתיים ואני התחלתי לחשוב ששתיית בקבוק הוודקה ההוא, לפני
שעליתי לאוטובוס, אולי לא היתה רעיון כל כך טוב.
הגבר החיוור והאישה הנמוכה חייכו אליי חיוך מאולץ, נתנו לי את
שני הבלונים העלובים ונעלמו כשם שהגיעו.
אושרית נשארה לעמוד לבדה, ולאחר רגע הופיע שוב שולחן העץ.
היא התיישבה, הזדקפה, ונשאה אליי את מבטה המשועמם. "טוב...
איפה היינו?"
"אני... אה..." גמגמתי, בוהה בלונים ובה וחוזר חלילה. "בדיוק
שאלתי אותך מה אני עושה פה..."
"אהההה!" קראה אושרית, וניפחה עוד בלון ורוד מהמסטיק שלה.
"טוב, זה פשוט. אתה הקורבן האלף לפיגועי טרור בארץ ישראל במאה
העשרים ואחת."
"אה," השבתי. כאילו שזה כבר לא היה ברור. "זאת אומרת שאני
מת?"
"לא, אתה מנמנם נימנום נצחי," אושרית גילגלה את עיניה בזלזול.
"כן, אתה מת! היה פיגוע באוטובוס שלך. באסה, הא?"
עזבתי הבלונים שנחו, עד עתה, בשלווה בידי והם ריחפו מספר
רגעים- עד שמשב הרוח הקלילה פסק, והם נפלו על הקרקע בצורה
מעוררת רחמים.
אז בעטתי בשולחנה בכעס, והנ"ל השמיע חריקה מדאיגה.
"היי! בזהירות עם השולחן!" אושרית צעקה והעניקה לי מבט זועף.
"אני מבינה שמוות בטח לא היה בתוכניות שלך לזמן הקרוב, אבל אין
מה לעשות- זה המצב. גם נפוליאון היה טיפה עצבני כשהוא הגיע
לפה, התחיל לילל שהוא עדיין צריך להשתלט על העולם... אבל אין
צורך לדאגה-  הוא התרגל לאווירה מיד. עכשיו כל היום הוא חוגג
עם יוליוס הקיסר במסיבות אסיד פרועות."
נאנחתי בדכאון וטמנתי את ראשי בשולחנה, מתעלם מרחשי הגסיסה
שהשמיעו הבלונים לרגלי.
"איזה חרא," מלמלתי. "אתמול קניתי אופנוע חדש! אפילו לעלות
עליו לא הספקתי... הוא עדיין במוסך..."
"אויש, מה אתה מתלונן?" אמרה לי אושרית בחוסר סובלנות, "אם
קנית אופנוע במילא היית מגיע הנה במוקדם או במאוחר. רק במצב
יותר גרוע. תגיד תודה שההנהלה החליטה אחרי
הקורבן-השלושים-לפיגועי-טרור-בארץ-ישראל-במאה-העשרים-ואחת
להעניק לכל קורבנות הטרור את גופם במצבו המקורי מלפני הפיגוע.
היו פה מצבים לא נעימים, אתה יודע... אנשים הגיעו עם איברים
חסרים וזה..."
אושרית נענעה את ראשה בגועל, מבטה מזוגג. "אוי! אנחנו סוטים
מהנושא!"
"איזה נושא?" הרמתי את ראשי בעניין. "את לא פשוט אמורה להגיד
לי לאן אני הולך?"
"תגיד לי, לא הקשבת לשיר?" היא העניקה לי מבט עצבני.
"המממ... האמת שלא. החבר'ה שלך אולי מאוד סימפתים עם הבלונים
והכל- אבל לשיר הם לא יודעים."
"אה, כן, מצטערת בקשר לזה," אושרית חייכה אליי במבוכה. "אין
תקציב ללהקת זמר מקצועית... ולא למשאבת מימן לבלונים... ולא
לכמה בלונים חדשים- אנחנו ממחזרים אותם אחרי כל קבלת פנים...
קיצוצים- נו, אתה יודע..."
הענקתי לה מבט מבולבל  ואושרית גירדה את אפה ונאנחה.
"האנטישמים בהנהלה ביזבזו את כל התקציב על חגיגות הקבלה
לקורבן-השלושת-אלפים-לארועי-האחד-עשרה-בספטמבר ועל חגיגות
הקבלה לחייל-האמריקני-המאה-שנהרג-בעיראק. בזבזו הכל,
המטומטמים. גבריאל ניסה להזכיר להם את חגיגות הקבלה
לקורבן-האלף-לפיגועי-טרור-בארץ-ישראל-במאה-העשרים-ואחת אבל הם
טענו שיש המון זמן עד זה... מפגרים..." היא נענעה את ראשה
בכעס.
"בכל מקרה- מה שקורה עכשיו זה שאנחנו נותנים לך בחירה לאן
ללכת: גן עדן או גיהינום."
"את צוחקת!" קראתי ובהיתי בפקידה הצעירה בבלבול. "למה שאני
ארצה ללכת לגיהינום?"
"שמע, לגיהינום יש מוניטין איום אבל זה הכל בולשיט. זו מסיבה
אחת גדולה. האנשים המעניינים ביותר בהיסטוריה הלכו לגיהנום-
הנסיכה דיאנה, אלוויס, ג'יימס דין... נו, כל הסלבריטיז!"
"אז למה שאני ארצה ללכת לגן עדן?" המשכתי לחקור באלגנטיות של
מסטיק שנדבק  לנעל.
"שקט שם וכאלה...." אושרית ענתה בשעמום. "נו, אתה יודע, כל
האנשים הטובים שם- גנדי, רבין, היטלר..."
"היטלר בגן עדן?!" צעקתי, המום. "מה הולך פה?!"
"אויש, תרגע כבר!" אושרית צעקה ובטעות ירקה עליי את המסטיק
שלה, שנתקע לי ישר באמצע המצח. "ההנהלה החליטה שהעינוי הכי
גדול בשבילו זה לבלות את הנצח עם גנדי. לשמוע את כל הבולשיט על
מלחמה ללא אלימות וכל זה. הוא ניסה כבר ארבע פעם להתאבד
באמצעות הצעיף של אמא תרזה, אבל האידיוט שכח שהוא כבר מת. איזה
בזבוז זמן..."
אושרית הגישה יד ומסרתי לה את המסטיק הורוד שקילפתי ממצחי תוך
כדי דיבורה.
"נו, אז מה את אומרת? לאן כדאי לי ללכת?"
"אין לי מושג," אושרית העניקה לי תשובה יעילה. "החלטה קשה
באמת. בגן עדן יש להם ג'קוזי וכאלה ובגיהינום הם ישנים על
האדמה הרותחת... לכולם שם יש כוויות משהו זוועה... אתה לא יודע
איזה תלונות קיבלנו מקליאופטרה על הקטע הזה... אבל בגיהינום יש
כל האנשים המגניבים ובגן עדן יש רק את המשעממים שאף אחד לא
רוצה לבלות איתם את הנצח... באמת החלטה קשה."
"נו, אני יודע שזאת החלטה קשה!" עניתי בכעס. "את יודעת מה? אני
רוצה להתייעץ עם אלוהים!".
בפעם הראשונה מאז שפגשתי בה אושרית השפילה את מבטה- לא למען
בהייה בבלונים שניפחה.
"אה..." היא גמגמה והחלה להתעסק עם המסמכים על שולחנה בהיסח
דעת. "לא... הוא... אה.... הוא לא פנוי כרגע."
"אז מתי הוא יחזור?" המשכתי ללחוץ. "זה חשוב, את יודעת. גם את
אמרת. אני מוכן לחכות. הנה, אני אשב פה לידך ואעזור לך במיון
המתים עד שהוא יחזור."
אושרית כחכחה בגרונה והמשיכה להתעסק בצרור המסמכים. "שמע, זה
לא ככה... אני לא בדיוק... אה...."
לאחר חמש דקות של מלמולים והתעסקות חוזרת עם הדפים- אושרית
הרימה אלי את מבטה ונאנחה בכעס.
"טוב, האמת? הוא בחופשה ללא הגבלת זמן."
"אלוהים בחופשה?!" צעקתי, ואושרית מיהרה לירוק עליי את המסטיק
שלה- הפעם בכוונה.
"אולי תסתום את הפה, אידיוט?! אני לא רוצה שכל העולם שאחרי
יגלה!" היא הביטה סביב בחשד. "כן, אלוהים בחופשה."
"ממתי?!" שאלתי, המום. אני מניח תפילין כל יום שבת כמו מפגר
בשביל כלום?!
"מאז.. הממ..." אושרית עצרה לרגע וגרדה את סנטרה בהרהור. "משהו
כמו... 1913."
עמדנו שקטים בערך חמש דקות.
"אלוהים לא נמצא כבר תשעים שנה?" מלמלתי. "איפה הוא?!"
"חופשה בנורווגיה," ענתה אושרית ומשכה בכתפיה. "המקום הכי
משמעם בעולם. הוא החליט שכל מאבקי הכוח בעולם שאחרי לא מתאימים
לו והוא צריך חופשה קצרה. אז הוא אמר לישו, מוחמד ומשה,
המחליפים שלו, לקרוא לו אם משהו רציני קורה בעולם הממשי."
"ישו, מוחמד ומשה?" התחלתי לאבד את שלוות רוחי. "שלושתם?!"
"בטח ששלושתם!" ענתה אושרית הנרגזת. "אז מה חשבת? שאנחנו עושים
פה אפליות? ההנהלה ממש מנסה להשאר פוליטיקלי-קורקט. יש ייצוג
לכל דת. אתה יודע- כוווווולם חולקים את העולם שמעבר, זה לא
מיועד רק לדת אחת!"
"בסדר," הנהנתי בהבנה, אבל סקרנותי עדיין לא באה לסיפוקה. "אז
למה ישו, מוחמד ומשה לא קראו לאלוהים כשמלחמת העולם הראשונה
התחילה? או השנייה? או כשהאינתיפאדה התחילה? או כשמתקפות הטרור
הבינלאומית התחילו? או כשג'ורג' בוש מונה לנשיא?!"
אושרית חזרה לגרד את סנטרה בהרהור. "טוב... הסיבה המרכזית היא
שהם פחדו."
"פחדו ממה?!" צעקתי, ואושרית ירקה עליי מסטיק נוסף, הפעם לבן,
שהחלה ללעוס אחרי שהראשון נדבק לי בשיער.
"פחדו שהוא יכעס עליהם. כי... נו, מה שקרה בעצם... זה... הכל
התחיל בגלל התערבות של שלושתם."
"איזו התערבות?" חקרתי, מגרד את המסטיק מאפי ומגיש לה אותו
בג'נטלמניות.
"ישו, מוחמד ומשה מצאו להם קורבן נחמד- איזה יורש עצר
אוסטרו-הונגרי צעיר שטייל לו בכל רחבי אירופה. הם התערבו מי
מהם יוכל להמיר את יורש העצר לדת שלהם, ושלחו נציגים שישטפו את
מוחו כדי שיצטרף לכל אחת מהדתות שלהם. יורש העצר השתגע לגמרי
מכל הקשקושים שלהם... תאר לך מה זה רבי, שייח' וכומר מטרידים
אותך באמצעות יונות דואר 24 שעות ביממה! בכל אופן- בסופו של
דבר הוא התאבד באמצע תהלוכה בעיר בסרביה. אזרחי אוסטרו-הונגריה
היו משוכנעים שהיורש נרצח, וזה מה שהוביל פחות-או-יותר לפתיחת
מלחמת העולם הראשונה. בקיצור, ישו מוחמד ומשה כל כך פחדו
מהתגובה של אלוהים, כשהוא יגלה שהם התעסקו בחיי העולם הממשי,
עד שהם אפילו לא סיפרו לו על התקרית. ככה, במשך תשעים שנה, הם
שולחים לו פעם בשבוע איגרת לנורווגיה בה כתוב שהעולם שליו
לחלוטין ובני האדם מסתדרים יופי, בתקווה שלא יחזור מהחופשה
ויגלה את כל הפאשלות שקרו להם."
"אבל איך אלוהים לא גילה בעצמו על כל המלחמות?" שאלתי
בסקרנות.
"בחייך!" צעקה אושרית. "הוא בנורווגיה! כלום אף פעם לא קורה
שם..." היא ניפחה בלון נוסף עם המסטיק שלה והחלה להתעסק בשערה.
"וגם לא אכפת להם מכלום. הוא בחיים לא יגלה על כל מה שהולך
פה כל עוד הוא בארץ המשעממת ביותר ביקום!"
"אה..." הנהנתי בהבנה, ולקחתי מסטיק אורביט בטעם מנטה מחבילה
ששכבה על שולחנה של אושרית. "אני מבין... אז אין סיכוי שאני
אתייעץ איתו, הא? טוב... לא נורא... אבל אני באמת לא יודע מה
להחליט."
אושרית שלחה לי מבט מלא בסימפתיה ולאחר רגע של היסוס היא נעצה
בי מבט חד. "שמע- אתה גזען?"
"אני?!" קראתי בעלבון. "מה פתאום?! אני הכי לא גזען שיש! אני
תומך בשוויון לכוווולם! חוץ מערבים... זונות."
"אה...." נאנחה אושרית במבט מאוכזב. "לא, כי... חשבתי שאולי
תוכל לחלוק סוויטה עם מר עלי. אבל- עזוב, שכח מזה...."
"רגע, רגע, רגע!" קראתי בקפיצה. מישהו אמר סוויטה? "מה סוויטה?
איפה סוויטה? ספרי לי, אחותי! אל תהיי כזאת!"
"טוב, נו...." אושרית נאנחה ורכנה אליי בלחישה. "מר עלי- נו,
המחבל שהרג אותך- קיבל הרגע סוויטה משהו לא נורמאלי בשבילו
ובשביל שבעים הבתולות שלו! אני בטוחה שהוא לא יתנגד לחלוק
איתך!"
"את צוחקת!" קראתי. "שבעים בתולות וסוויטה?! מה אני יכול לעשות
כדי להגיע למר עלי הזה? הוא חייב לי טובה, אחרי הכל- הרג אותי,
וכל זה. מן הנימוס שלפחות יציע לי איזה חאפלה!"
"אל תדאג," היא שלחה אליי חיוך רחב ומרגיע. "חכה שנייה, אני
אשאל לו."
פלאפון גדול, שחור ומיושן הופיע פתאום בידה המושטת של אושרית,
והפקידה פתחה אותו והקישה מספר ארוך. "שלום, מר עלי? כן, זאת
אושרית מהקבלה. שמע- יש לנו פה את
הקורבן-האלף-לפיגועי-טרור-בארץ-ישראל-במאה-העשרים-ואחת, ותהינו
אם תהיה מוכן לחלוק איתו את הסוויטה ואת שבעים הבתולות שלך.
הקורבן-האלף-לפיגועי-טרור-בארץ-ישראל-במאה-העשרים-ואחת זה משהו
מיוחד, אחרי הכל."
נשמעו מספר מלמולים מהצד השני של הקו. "תודה רבה," השיבה
אושרית, סגרה את הפלאפון והנ"ל נעלם מכף ידה.
"הוא אומר שאין לו בעיה!" חייכה אלי אושרית באושר. "מאורע
מיוחד וזה..."
חייכתי, והתחרטתי חרטה עמוקה על כל דבר רע שאמרתי על ערבים אי
פעם.
"איזה יופי! איך אנחנו מסתדרים, הא? אנחנו והם... בני דודים,
אחרי הכל! נו, אז לאן אני זז?"
אושרית הנידה את ראשה לצד ימין ונתנה לי עוד מסטיק אורביט
למזכרת. "יאללה, זוז. יש לי פה הומלסים מרוסיה שמתו מהקור והם
מחכים פה כבר חצי שעה בגללך."
"תודה, כפרה!" חייכתי ופניתי ימינה. את המשך הדרך דילגתי
בעליזות, תוהה אם יש בסוויטה מיני בר וטלוויזיה עם כבלים.
המוות הוא דבר יפהפה.