מה לא הייתי עושה כדי לעוף - רק לקצת, לעוף קצת באותם שמיים
שכולם מבקשים, להתרומם ולהמריא אל העננים... לטייל ולבדוק,
להתרגש ולטעות, לעשות פתיחות עם אנשי כנפיים אחרים ולרקוד.
וכשאני אתעייף אני אבחר לי איזה ענן ואשב לי ככה על פחית מיץ
ענבים אסתכל על העולם מגבוה- מהעננים. מה לא הייתי עושה כדי
לשבת על הענן שלי, להסתכל על כולם שם למטה נראים כמו נמלים
שאפשר פשוט לרמוס, להסתכל ולהרגיש קצת רע שאני יכולה והם לא -
קצת רע שלי יש כנפיים ולהם לא... ללחוץ על איזה כפתור ולומר
"בתיה, תגידי למר גד שהיום לא ייתאפשר לי לטפל בבקשתו, אני
אהיה איתו בקשר אולי בתחילת השבוע", לשבת בחליפת הכנפיים שלי
על כיסא-ענן-משרדי מסתובב, ולא לתהות איך זה שם למטה בין כל
הנמלים לעבוד ולסחוב את האוכל לקן שגם ככה כל כך צפוף, איך זה
לדאוג ולשמור שהילדים מהשמיים לא ידרכו עלינו ויהרסו הכל, ואיך
זה לצעוק לשווא "אנחנו גם פה, אנחנו גם חיים - אז מה אם אנחנו
נמלים??".
ואני סתם יושבת על העלה שלנו וחולמת בהקיץ איך זה להתחלף עם
אותם אנשים שפגשו את האושר ויושבים על עננים. חושבת למה בכלל
השטויות האלו יטרידו את האיש היושב על הענן? הוא חי את העתיד
כשהנמלים נאבקות על מחייתן, הוא יושב לו בחלום ובשבילו הוא
מציאות, כשהוא פוגש במחסור ובפחד הוא פשוט לובש את חליפת
הכנפיים שלו ועף, עף לענן אחר - כי הוא יכול.
מי בכלל החליט שהוא ולא הנמלה? למה הוא קיבל כנפיים ואני לא?
מי גזר עלי את דין העולם הזה, שבו ילדה בת 15 מנסה למות?
מה לא הייתי עושה כדי להסתכל על העננים ולדעת שאפשר.
אבל מה כבר אמא משכונת מצוקה יכולה לומר לילדה שלה? שהכל
אפשרי? שגם היא תגיע לעננים? שהיא עוד תשב על ענן ותרגיש טיפה
רע, רק טיפטיפה רע... כשהיא תסתכל למטה על אותן נמלים?