"חתיכת בן זונה מסריח", משה צרח.
"שמן מכוער, אתה לא מבין שאתה חוסם את המעבר? אתה שמן." צביקה
ענה בשקט.
"עוף מפה, אתה שומע, עוף מפה או ש..."
"או שמה?" צביקה חייך, "או שמה? מה אתה יכול לעשות? תראה איך
אתה נראה. עד שתזיז ת'תחת השמן שלך תחטוף בעיטה מאחורה"
משה התפוצץ. הפנים שלו התנפחו ונראו כמו עגבנייה אחת גדולה.
הוא התחיל להזיל ריר שירד לו לסנטר. הוא תמיד הזיל ריר כשהוא
היה מתעצבן ולא הצליח לדבר. זה היה כאילו הריר מחליף את
המילים.
"מכוער. תנגב ת'רוק. אתה מעביר לכל הכיתה חיידקים. אמא שלי
אמרה לי לא להתקרב אליך."
"חתיכת..." משה התקרב לצביקה. קפצתי מהכסא ונעמדתי בין שניהם.
תפסתי את משה והושבתי אותו. "די? מה אתה נעלב? אתה לא רואה
שהוא מנסה להרגיז אותך?" אמרתי לו בשקט. הסתובבתי לכוון צביקה
"עזוב אותו. נו, למה אתה נטפל אליו? היה לך מקום לעבור."
"מה אתה מ-מ-מתערב בכלל?" צביקה התחיל לגמגם. הוא היה מתחיל
לגמגם כשהוא היה עצבני. ההורים שלו שלחו אותו לשיעורי דיבור
מיוחדים וזה כמעט לא קרה לו בשנה האחרונה, אבל עכשיו הצלחתי
לעצבן אותו באמת. "שמן, אחרי שתנקה ת'רוק מהפרצוף ואם יש לך
ביצים אז בוא אחרי השיעור לחולות ליד המ-מ-מ-גרש כדורסל. נראה
אם אתה גבר שם, לא כאן איפה שיש חנונים שמ-מ-מגנים עליך".
הסתכלתי על משה. סימנתי לו באצבע להגיד לא. אבל גם כל הכיתה
הסתכלה על משה. אם הוא לא היה עונה צביקה היה יוצא מנצח. הוא
חייב להסכים. אולי עדיף לו להפסיד במכות מאשר לא להסכים בכלל
ללכת מכות. יריב, מלך הכיתה, וחבר טוב של צביקה, התקרב למשה.
משה לא הסתכל על צביקה. הוא הסתכל על השולחן ואמר בשקט "אחרי
השיעור ליד החולות, חתיכת מ-מ-מגמגם מ-מ-מסריח". צביקה קפץ אבל
יריב עצר אותו ולחש לו בשקט באוזן "אחרי השיעור, אל תדאג, השמן
יחטוף".

המורה נכנסה. משה ישב לידי. עד לפני חודש הוא ישב לבד, אבל
המורה ביקשה מהתלמידים להתנדב לשבת לידו. אף אחד לא הסכים. אני
הייתי עוזר למשה לעשות שיעורים בחשבון ואמא שלו תפסה אותי
לשיחה:
"אני רוצה שתעבור לשבת ליד משה. הוא יושב לבד ואני חושבת שזה
מפריע לו מאד"
"תראי, אמא של משה", עניתי במבוכה, "אני יושב ליד רני והוא
החבר הכי טוב שלי. אם אני יעבור לשבת ליד משה, אז רני יהיה
ברוגז איתי. חוץ מזה כבר ישבה לידו איריס קצת זמן והיא הפסיקה
כי אף אחד בכיתה לא דיבר איתה וגם כי היא אמרה שהרוק של משה
נשפך עליה כשהוא מתעצבן"

"תראה, אני לא יודעת מה קרה עם איריס", אמא של משה הייתה קצת
לא נחמדה עכשיו, "אבל אני בטוחה שאם רני הוא באמת חבר שלך הוא
מאד יעריך את העובדה שעברת לשבת ליד משה. לגבי עניין הרוק, אני
חושבת שזה סיפור שמצוץ מהאצבע וקצת ריר שנוזל כשמתעצבנים לא
יכול להרוג אף אחד"
"אני לא יודע", רציתי ללכת הביתה, "אמא אמרה לי ש-"
"אני דיברתי עם אמא שלך והיא אמרה לי שלא תהיה שום בעיה עם
זה"
משה ישב לידינו כל הזמן ולא התערב. הוא הסתכל לי בעיניים ואני
חושב שהוא בכה. רציתי להגיד "לא" אבל לא יכולתי. אז אמרתי
"טוב" עצוב כזה. אני אגיד לרני שאמא של משה הכריחה אותי לשבת
לידו ושאחרי שהוא ישפוך עליי רוק אני אחזור לשבת ליד רני. אמא
של משה חייכה ונתנה לי סוכרייה.
אז עכשיו היינו כבר חודש ביחד. רני לא דיבר איתי בהתחלה, אבל
בגלל שהייתי תלמיד טוב והוא רצה להעתיק ממני שיעורים חזרנו
לדבר ואחרי כמה זמן חזרנו להיות חברים טובים. יריב וצביקה
הפסיקו לדבר איתי. אמרתי למורה שלא מדברים איתי כי עברתי לשבת
ליד משה, אבל היא אמרה "אם תלמידים בכיתה רוצים להתנהג כמו
ילדים חסרי חינוך זה עניין שלהם, אתה לא צריך להיפגע מזה. כל
הכבוד שעזרת למשה ואני בטוחה שההורים שלך יידעו מזה באסיפת
הורים הבאה".

משה ניגב את הרוק עם היד. לא הסתכלתי עליו. אם הוא הולך מכות
עם צביקה זה עניין שלו. אם אני אעזור לו זה הסוף שלי בכיתה.
רני כבר לא יחזור לדבר איתי. תלשתי דף מהמחברת וכתבתי עליו
"תגיד למורה שאתה לא מרגיש טוב ותברח הביתה". משה קרא את זה
ואמר לי בשקט "אל תתערב, תעזוב אותי". טוב, שיעשה מה שהוא
רוצה. אולי במקומו גם אני הייתי הולך מכות עם צביקה. אבל
לפעמים אני מבין את צביקה. משה היה כזה שמן שלפעמים היה נדמה
לי שהוא שמן בכוונה כדי לעצבן. גם אני הייתי מתעצבן כשהוא היה
נצמד אליי בשיעור. פעם אמרתי לאמא שלו שתתן לו פחות ממתקים אבל
היא אמרה שזה לא עניין של ממתקים אלא של "מבנה גוף". לא הבנתי,
אבל זה היה נשמע לי כמו תירוץ של גדולים. אחרי השיעור אני אלך
מהר עם רני לבית שלו לשחק במחשב. כל השיעור היה שקט. המורה
שאלה אם קרה משהו אבל אף אחד לא ענה. כולם חיכו לצלצול. כולם
חוץ ממשה. ידעתי שהוא מפחד. היד שלו רעדה כשהוא כתב. קצת
ריחמתי עליו, אבל מה אני יכול לעשות. לא מספיק שהכריחו אותי
לשבת לידו, אני גם צריך להסתבך בגללו עכשיו?

צלצול. כולם אורזים במהירות את הקלמרים והספרים לתיקים. יריב
צועק "כל הכיתה לחולות!" המורה שאלה "מה קורה בחולות?" ויריב
ענה לה "משחקים כדורגל". משה קם לאט. רק אני יכול לעצור אותו,
אבל אני לא יודע איך. אמרתי לו "רוצה לבוא לבית של רני לשחק
במחשב?", אבל הוא עשה את עצמו לא שומע. לא בטוח גם שרני היה
מסכים. רני עבר לידי ושאל "אתה בא לחולות?", אמרתי "לא הולכים
לשחק במחשב?" והוא משך אותי בכוח "בוא, נראה איך מרביצים
לשמן". שחררתי את היד ואמרתי לו "עזוב, אני הולך הביתה". רני
נעמד והסתכל עליי בעיניים כועסות "אמרת שאתה לא חבר שלו". "אני
לא" עניתי במהירות. "אז למה אתה לא בא?". "סתם, אני לא אוהב
לראות מכות". הוא הסתובב בכעס ויצא. ליזי, הילדה הכי חמודה
בכיתה, שכבר שנתיים אני מנסה להציע לה חברות אבל מתבייש כל פעם
מחדש נעצרה לידי "רוצה לעמוד לידי במכות?". "את הולכת?" שאלתי.
"בטח שאני הולכת. לא שמעת את יריב?" "כן", עניתי, "אבל כיף לך
לראות בנים מתחילים מכות?" "כן", היא ענתה, "חוץ מזה, זה לא
סתם בנים" - היא הסתכלה על משה בגועל - "זה שמן. מגיע לו".
"תשמרי לי מקום לידך", אמרתי והיא המשיכה החוצה. נשארתי לבד עם
משה. הייתי מתקשר לאמא שלו אבל זה ישפיל אותו יותר מאשר לחטוף
מכות. לא ידעתי מה להגיד. משה שם את התיק על הכתף. "אל תלך",
אמרתי בשקט. "למה? אתה חושב שאני מפחד?", הוא ענה. "לא, אבל
למה לך? צביקה מטומטם. חוץ מזה, יריב איתו וכמעט כל הכיתה אז
זה כבר לא כוחות." "תשמע", משה כבר קיבל החלטה, "אני הולך.
רוצה לעזור לי?" "איך?" שאלתי בפחד. "שמור לי את התיק. אל תתן
אותו לאף אחד". לקחתי ממשה את התיק. אז בסוף אני כן מסתבך
בגללו.

בחוץ ירד מבול. החולות ליד המגרש נהיו שטח בוץ אחד גדול. היה
מאוחר והתחיל להחשיך. כל הבית ספר היה ריק חוץ מהאזור של
המכות. כל הכיתה עמדה במעגל מסביב לצביקה. אני ומשה התקרבנו.
התחלתי לחשוב על כל ההסברים שאני אצטרך לתת על הקטע עם התיק.
איזה מבול. נזכרתי בתמונה מהאנציקלופדיה של נושא כלים במלחמה
והרגשתי קצת ככה. משה הוא הלוחם ואני הנושא כלים. המעגל נפתח
כדי לתת למשה להיכנס ונסגר שוב אחריו. ליזי צעקה לי "בוא יש
מקום". צחקתי ונעמדתי על ידה. רני עמד מולי ולא הסתכל עליי.
טוב, זה יעבור לו. יריב עמד במרכז ליד צביקה. "כשאני אומר
עכשיו, אז מתחילים. הכל מות-" משה זינק על צביקה. צביקה שלא
היה מוכן נפל על הגב, משה עליו. יריב נתן בעיטה בבטן למשה
והעיף אותו. הוא קירב את הפרצוף שלו לפרצוף של משה ואמר לו
בשקט: "עכשיו מתחילים".

כמו שחשבתי זה לא היה כוחות. משה היה מאד איטי. צביקה היה
מאושר. הוא חייך וצחק ובכלל לא גמגם. כל בעיטה שהוא נתן למשה
הוא הוסיף "נו, שמן, היה שווה לאכול ככה?" הוא השתדל לתת מכה
ולהתרחק כל פעם. משה ניסה לתפוס אותו אבל עד שהידיים שלו נסגרו
עליו צביקה כבר היה מאחוריו. יריב דחף את משה מאחור והוא נפל
על הבטן. צביקה זינק והתיישב לו על הגב. הוא תפס את הראש של
משה ודחף אותו לבוץ. פעם אחת. ועוד פעם. ועוד פעם. הכיתה הייתה
בשמיים. כולם צועקים במנגינה איטית "צביקה! צביקה! צביקה!"
אנשים ברחוב עוברים ליד הגדר ונעצרים אבל לא מבינים מה קורה כי
המעגל מסתיר. ליזי צרחה לידי והשתוללה מאושר. היא ראתה שאני לא
צועק "צביקה!" עם כולם ושאלה בקול רם "נו, אתה לא רואה שצביקה
מנצח? מה קרה לך?" כן, אני רואה. אני חושב, שאם הייתי צועק עם
כולם, אז יכולתי לנשק אותה עכשיו. פעם ראשונה. צביקה קם ומשה
אחריו. כל הפנים שלו מלאות בוץ. הוא הסתובב כמו קינג קונג על
המגדלים כשכל המטוסים תוקפים אותו. יריב וצביקה הקיפו אותו
והתחילו לשחק איתו פינג-פונג. יריב דוחף לצביקה וצביקה מחזיר.
משה כבר לא היה ממש ילד. הוא היה סתם גוש שומן. קצת כמו כדורגל
לא עגול. הכיתה צעקה על כל דחיפה בצעקות "הולה!" כמו בכדורגל
כשקבוצה שמנצחת מעבירה מסירות בדקה האחרונה. צביקה דחף את משה
לכוון המעגל. עכשיו גם כל הכיתה משתתפת במשחק. כל צד זרק אותו
לצד השני. יריב וצביקה נכנסו לתוך המעגל. עכשיו זה משה נגד
העולם. הוא הגיע לליזי. היא הסתכלה עליי שאני אעזור לה לדחוף
אותו אבל עשיתי כאילו אני מסתכל לכוון אחר. היא צעקה "עוף,
שמן! אתה מלכלך אותי עם הבוץ שלך!" ודחפה אותו יחד עם חברה שלה
לצד השני. אני חייב ללכת. הכל נהרס לי. משה, ליזי, רני, יריב,
צביקה. בסוף אני יוצא הכי דפוק. רני דחף את משה בכוונה אלי.
עכשיו הוא בידיים שלי. כל הכיתה מסתכלת. ליזי מסתכלת. רני
מסתכל. מה לעשות? אני מתחיל לשמוע קולות "נו, מה קרה לו, זה?"
העיניים שלי ושל משה נפגשות. אני צריך לקחת אותו הביתה. הרוק
שלו התערבב עם הבוץ על הפנים יחד עם הגשם. הוא אומר בשקט
"תעזור לי". המעגל מתחיל להיסגר לכוון שלנו. הם יכולים לגנוב
את משה חזרה אליהם אבל עכשיו הם בוחנים אותי. ליזי. רני.
צביקה. יריב. אם אני אאכזב אותם אני גמור בכיתה הזאת. החבר
היחיד שיישאר לי יהיה משה השמן. וגם זה לא בטוח. אני מקרב את
משה אליי. לוחש לו באוזן "סליחה". דוחף אותו בכוח למעגל. ליזי
מנשקת אותי בלחי. רני מחייך אליי פעם ראשונה מהצד השני. אפילו
יריב מסתכל עליי.

חושך. הגשם ממשיך. נשארתי עם משה. הוא נפל על הבוץ ולא הצליחו
להרים אותו, אז כולם הלכו הביתה. התיק שלו אצלי. אני מנסה
להרים אותו "בוא הביתה, משה". הוא לוקח ממני את התיק אבל לא
קם. "בוא, משה, אמא שלך מחכה" אני לא מצליח להסתכל לו בעיניים.
אני מנסה שוב להרים אותו אבל הוא עושה בכוונה ולא נותן לי. אני
אומר לו: "אתה בא או לא?". הוא ממלמל "אפס". אני מסתובב ומתחיל
ללכת הביתה. רגע לפני שאני עובר את השער אני מסתובב אחורה. משה
עוד יושב שם עם התיק. אני צועק "משה!" אבל הקול נחנק לי. זה
הופך ללחישה עם בכי "משה, אני מבקש סליחה".