לא היה כל סימן לעומד להתרחש באותו לילה. הרחובות עמדו במקומם.
חנויות הנעליים קרצו לעוברים לידן, משדלות את הפנים שהשתקפו
אליהן להיכנס, למדוד, לקנות. זוגות ניצבו מבעד לחלונות
המסורגים, הביטו בעוברים בעומדים וברובצים ברחוב. נעליים מספרד
ומאיטליה, קבקבים מרומניה או מסין, נושאי תוויות מבצע ומחירי
מציאה. אותיות קיריליות הכריזו על הסחורה.  
הסוחרים ידעו כי ימי גדולתם עברו ונשכחו. איש לא זכר את הזמנים
בהם היו צומת מרכזי, לב המדינה. המוני קליינטים בדקו את הטיב
והמחיר מיששו את העור ועד שהגיע זמנם לעלות לאוטובוס ולחזור
למקומם מילאו שקיות ניילון בסחורה, תוצרת חוץ, שהגיעה לכאן מכל
העולם. מלוכסני עיניים, צהובים, כההי עור ואדומות שפתיים
הסתובבו בשכונה. כמו בכל ערב, שעה שהחום התפוגג מעט, נהרו
לרחוב הראשי, אותו ציפתה העירייה לפני כמה חודשים במדרכה
מרכזית. זה לצד זה הלכו כאילו הייתה זו טיילת. כמה מבוגרים
מכרו נעליים ישנות אותן פרשו על המדרכה. כיסאות פלסטיק הוצאו
לרחוב וטלוויזיות הקרינו סרטים במילים זרות. קבוצות ובודדים
ישבו זה לצד זה אוחזים בקבוק. מעשנים בדלי סיגריות שהצהיבו את
אצבעותיהם. בוהים באורות האדומים המסמנים את השביל למכוני
הבריאות או נעמדים מול חלונות ראווה חשוכים.  
האוטובוסים הגיעו ריקים למשטחי האספלט שנכבשו במעלה הרחוב,
סיימו את נסיעתם בנפיחה עשנה. הנהגים עברו ברגל שאננה בין טורי
המושבים שחתכים מסוגים שונים ריפדו אותם. אחר כך יצאו, התכופפו
ונעלו את דלתות האוטובוס. רובם מיהרו להסעה שהמתינה להם ויצאו
מחוץ לתחום. מעטים התמהמהו, השתינו לצד הדרך, או עמדו בפיסוק
רגליים ליד בית הקולנוע הישן והתבוננו אל הרחוב.
אחרי חצות החל המראה להשתנות. מעטים נשארו רדומים על הכיסאות
או זרוקים על המדרכה. ספסלים אין כאן. בעירייה חששו שאלה יגרמו
לשיכורים לריב על חזקה לילית עליהם. רק אורות מכוני הבריאות
המשיכו לענג את עיני המסוממים שבהו בהם כמו היו גלגל ענק או
צמר גפן ורוד ומתוק של ילדותם. מדי פעם הגיעה מכונית מבריקה
ומתוכה בקעה מוסיקה קולנית. שלושה או ארבעה צעירים יצאו ממנה
צחקו וצעקו זה על זה ועל הזרוקים ברחוב. הלכו בעקבות שלט זה או
אחר נבלעו באורות אדומים ורודים או כתומים. אורות כחולים
שהבהבו מדי פעם בפעם הרטיטו מעט את האוויר הלח.  
הראשונות יצאו מפתח אחת החנויות שברחוב. הן התבוננו סביב במבט
בוהק. האפר שעל המדרכה נראה מאיים ועוד רגע היו שבות על עקבן.
לפחות אחת מהן הייתה נחושה בדעתה. אולי שמעה על רחובות אחרים
ואולי זכרה אנשים אחרים.
משעה שיצאו, החלו מהלכות בזריזות מנסות להתחמק משלוליות רפש
ומערמות אשפה. שיכור אחד, שהיה שרוע על גחונו, פקח עיניו והיה
בטוח שהוא בסרט מצויר. אחר כך תהה שמא קפצה לו הדרך
ליורו-דיסני ומשם יוכל להגיע לכפר שלו עד סוף השבוע.
הראשונות סימנו להולכים את השביל, ואלה מיהרו בעקבותיהם. בעלות
העקב נאנחו בשעה שנאלצו לדרוך על בדלי סיגריות, שאריות מזון
רקוב וקיא. הגבוהים, בעלי העור הרך והסוליה המבריקה החלו לרטון
ולהסתבך בשרוכים וברוכסנים שנקשרו על בטנם.
בדרכם בעטו בחלונות הראווה מהם יצאו עוד ועוד זוגות, הולכים
והולכות. תחילה היססו, אך במהלך השעה הקרובה מי שהתבונן היטב
יכול היה לראות כיצד זרמו נחילים אל המדרכה ועלו למקום מרבצם
של האוטובוסים. תושבי הרחוב בהו בשאננות. עיניהם מזוגגות. אף
לא אחד מהם האמין בניסים או בקסמים אמיתיים.  
דלת וורודה נפתחה. האוויר שעמד החל לנוע. במקומות אחרים היו
קוראים לתנועה הקלה הזו בריזה. אבל כאן לא היה לה שם. רגל לבנה
נראתה בתוך החדר הקטן, מונחת על כורסא אדומה. מאוורר זמזם
והרגל גלשה לרצפה שם שרבבה עצמה לתוך סנדל זהוב דק עקב ונעה
בקצב מעלה מטה מעלה מטה.
מערכת האזעקה החלה לפעול באחת החנויות. איש לא נתן דעתו לרעש
החודר. הרגל בסנדל הזהוב קמה ממקומה, צירפה אליה את הסנדל השני
ופסעה מתונות אל הפתח. בשולחן פלסטיק שניצב בסמוך לפתח החדר
ישב גבר. לרגליו קבקבי פלסטיק בצבע כחול, וראשו מונח על
השולחן. הוא לבש תחתונים. מזווית מסוימת ניתן היה לראות את
חריץ עכוזו של האיש מבצבץ מתחת לגב שעיר.  
נהמה נשמעה מכיוון השולחן. הסנדלים הזהובים מעכו בדל סיגריה.
הלכו כמה צעדים ושוב סבבו וחזרו לאחור.  
זוגות-זוגות צעדו מולה, בגדלים וצבעים שונים. אפשר להושיט יד
ולקחת. היא מצמצה בעיניה. מה היא רואה. הרחוב מלא בנעליים
מסוגים שונים. נעלי רומא, נעלי ברצלונה נעלי פלטפורמה, סנדלים
ואפילו מגפיים. היא הציתה עוד סיגריה. נשפה את העשן לרחוב.
מישהו מנסה לצחוק ממנה. היא הפנתה מבטה. עצמה את עיניה ופקחה
אותן במהירות. במרכז הרחוב הלכו נעליים. נעליים בלי רגליים.
אלפי נעליים. תיקח ותמכור אחר כך, חשבה. תעשה כסף ותוכל לחזור
לילדה שלה. היא התכופפה וניסתה לתפוס נעל בצבע אדום על עקב
דקיק. אולי מספר שלושים ושבע אבל זו התחמקה ממגע ידה.  
אולי שמו לה משהו בקוקה קולה, נבהלה. כפות ידיה הזיעו. כל לילה
אמרה לעצמה שהכי חשוב זה שתשמור על הניקיון שלה, ולא תסתכסך עם
אף אחד ולא תיכנס לחובות. וככה כשתחזור הביתה תהיה עשירה. תוכל
לקנות מה שתרצה ולתת לילדה שלה חינוך טוב.
לפתע ראתה נעליים קטנטנות בצבע וורוד מבריק. בעקבותיהן באו
קבוצות של נעלי ספורט ומגפי עור חומים, ועוד נחילי נעליים
שדחפו את הקטנות לעברה. היא התכופפה אך מייד הזדקפה.  
"סווטלנה!!!" נשמעה קריאה מהשולחן. "תביאי משהו לשתות! אה. אני
מת מצמא!"  
הוא נשען על הכסא והרים פניו מעלה. היא נכנסה לחדר והביאה לו
מהמקרר הקטן עוד פחית.  
כשיצאה עמד שם מישהו נמוך ושני הגברים דיברו. היא כבר יכולה
להבין מעט מילים.    
האיש הקטן נכנס ובכלל לא דיבר אתה. רק הרים את מה שהרים ועשה
מה שעשה ונהם והזיע והשתעל והלך. היא זרקה את מה שהשאיר
והדליקה את הטלביזיה. היו שם דוגמניות רזות עם בגדים של מעצבים
מאירופה או מארצות הברית. הן הלכו על המסלול והקהל משני הצדדים
הסתכל להן על הבגדים. מרוויחות מלא כסף. גם היא יכולה להיות
דוגמנית. עם גוף כמו שלה. היא ראתה את הנערות או הנשים הדקות
מהלכות על נעלי עקב מצד לצד ורואים להן את כל החזה ככה חשוף
בטלוויזיה, בכל העולם. בלי בושה.  
היא קמה. הציתה עוד סיגריה והציצה. מעליה נורות לב אדום
ולצידיה הבהבו נורות צבעוניות. מולה התנוססה ערימת זבל שהסתירה
חלון ראווה של חנות נעליים. היא הפנתה ראשה שמאלה וימינה.
והלכה לבדוק משהו. החנות הייתה ריקה. היא עברה לחלון הראווה של
החנות שליד זו וגם כאן היה ריק לחלוטין וגם בחנות הבאה וזו
שאחריה. כך הלכה מחלון לחלון. בקצה הרחוב, ליד האוטובוסים,
ראתה את להקת הנעליים דוהרת במעלה הרחוב. הזוגות השונים פסעו
מצד לצד, נזהרו מבורות ומעמודים. היא נמשכה והלכה אחריהם.
לצידה גילתה את הנעליים הורודות הקטנות.  
היא זכרה את הטקס ההוא בכנסייה. הלבישו לה שמלה מקושטת, נעלו
לרגליה נעליים מבריקות, הברישו את שערה, קשרו אותו בסרט וורוד.
אמא שלה מרחה את לחייה בצבע אדום, וצבעה לעצמה את העפעפיים
והשפתיים ושפכה בושם שנזל על עורה מאחורי אוזניה ובחריץ שבין
שדיה.  
ואחר כך הושיטה גם לה והיא קרבה את צוואה והטתה אותו כך שאמה
תוכל לרססו.  
היא רצה. עברה רחובות שלא ראתה מעולם. המשיכה בעקבות הטור
הארוך וניסתה להגיע לתחילתו. מדי פעם חלפו לידה שוטרים
במכוניות עם אורות כחולים. היא עצרה לרגע ומייד המשיכה.
הרחובות היו שונים. הבניינים נקיים יותר והכביש רחב. במרכז
הדרך צמחייה. אנשים שסיימו את בילוי הלילה שלהם יצאו לרחוב
מבתי קפה או פאבים ממוזגים, נפרדו זה מזה ונכנסו למכוניות
צבעוניות. הם נראו צעירים, יפים. הפנו אליה מבט ונדמה לה
שחייכו. היא צחקה אליהם והמשיכה לעקוב אחרי הנעליים שזרמו על
המדרכות, ובין הצמחים שעל אי התנועה. זוגות רבים עצרו. סטו
מהנתיב המרכזי וטפסו במדרגות. עלו קומה או שתיים. נעליים אחדות
נעמדו והתבוננו בחנויות המוארות כל הלילה.  
גם הרחוב הזה התרוקן. נחיל הנעליים המשיך צפונה. כאילו רצו
כולם לחזור לרומא, למילנו, לספרד, או לצרפת. היא חייכה לעצמה
והתיישבה על ספסל. חלונות הראווה הנקיים הציפו באור נעים את
עיניה. הזבל נאסף כאן בשקיות גדולות אטומות, שחורות או כתומות,
אותן הניחו לצד הספסל. האוויר היה לח אף כי רוח נעימה, אולי
אפילו קרירה, החלה מלטפת את פניה.    
נהמת האוטובוסים נשמעה מרחוק. עובדי הזבל שפינו את האשפה
מהרחוב קראו אליה משהו בשפתם. היא קמה והלכה. מולה ניצב בניין
גבוה מלא חלונות שחלקם הוארו ויצרו כתובת אותה לא יכלה להבין.
הייתה שם גם כיכר מרוצפת ובריכת מים. ומרפסת. אלפי זוגות
נעליים קבוצות זהות וגם בודדים, כמויות עצומות של סנדלים,
קבקבים, נעלי ספורט ואלגנט מכל הסוגים והמינים עמדו בשקט על
המרצפות, או הצטופפו על המדרגות. באור ראשון שהחל צובע את
השמיים ראתה כיצד צמחו מתוכן רגליים, זרועות שרירים בטן
ושדיים. אלפי כתפיים נעו, עורפים זעו באי נחת, אגרופים הורמו.
הנעליים, שזזו מצד לצד, הניעו את גושי האדם הללו.  
היא השפילה מבט והתבוננה בסנדלי הזהב שלרגליה. ציפורניה היו
משוחות בלק אדום.
לצידה עמדו הנעליים הורודות המבריקות ואף לא רגל אחת חוברה
אליהן. הן עמדו לידה ולא זעו. אולם סווטלנה שחששה שמא יחלו
פתאום לרוץ ויקפצו אל הכביש, אספה אותן לחיקה. והחלה לחזור
למקומה. שקט השתרר בכיכר.      
כשסווטלנה, שכולם העריכו כבחורה נבונה, שיודעת את מקומה
ושהסכימה עם הבחור שלה שהביא אותה לארץ, הבטיח לה עתיד ורוד,
בית ועבודה מכניסה ומקום טוב לילדה שלה. אולם כמה שעות לאחר
שנחתה והלכה במדבר כדי להיכנס לארץ המובטחת והנעליים לחצו לה
ושפשפו את עורה והצמא חנק את גרונה, אמר לה שאצלנו זה לא כמו
בניו-יורק ובשביל שיהיה להם עתיד משותף היא צריכה לעבוד בכל מה
שיש, אך הרגיע אותה שזה עניין של כמה שבועות ולא צריך שתשאיר
את הדרכון אצלה כי מי יודע מה יקרה אם תאבד אותו, ושכל לילה
קיבלה את מי שרצה להיכנס וניקתה את הרצפות משאריות הקונדומים
והסכימה גם להפנות את גבה למי ששילם טוב לבחור שלה, כשסווטלנה
הזו עזבה לילה אחד את החדר הוורוד בו התגוררה, נדדה עד צומת
הרחובות אבן-גבירול ובלוך ומול בניין העירייה לצד כיכר מלכי
ישראל ששינו את שמו לכיכר רבין עצרה את האוטובוסים שסטו
ממסלולם, כיוונה את תנועת המכוניות ואישרה רק לאדומות ולבנות
לעבור, זה היה ממש לא צפוי. כששאלו אותה, מאוחר יותר, לפשר
מעשיה, חייכה ואמרה בשפתה שחיפשה מכוניות ורודות ומשלא נמצאו
החליטה לערבב בין האדומות ללבנות, כי כך ניתן להשיג את הגוון
הרצוי.