הזמן מתארך והכול קורה כמו בהילוך איטי. אם היה לי אקדח בטח
הייתי יכול לראות את הכדור יוצא מהקנה, טס ומסתחרר לאט לאט
באויר עד לרגע הפגיעה. יש לי המון זמן ואני רגוע כמו שלא הייתי
כבר הרבה זמן, כמו שלא הייתי מאז אותו יום, מאז אותו רגע רחוק
קרוב.

למה אני חושב עכשיו על חוה? קצת מוזר. חוה הייתה הכי שווה
בכיתה, אפילו היום אני חושב שהיא הייתה מעין קסם שכזה. מעניין
מה קרה איתה. כשהנחתי את הידיים על קצה עמוד השידרה שלה, ממש
איפה שמתחיל הישבן, והרגשתי את הגוף שלה נע כול כך קרוב לשלי,
הייתי בשמיים. עד היום, הזיכרונות הרחוקים של החיבוק שלה סביב
הצוואר שלי והדרך שבה נענו יחד, לצלילי שירים שאני אוהב עד
היום, מעבירים בי צמרמורת נעימה בגב. זה לא כמו האהבה לנורית,
אז למה אני חוזר לנורית? זה הרי נגמר לפני שנים. עם נורית כבר
הייתי יותר מנוסה ובלי אותה תמימות של אהבה ראשונה, זו
שמתפוגגת עם הנשים, והשנים שעוברות כול כך מהר. אהבתי את נורית
כמו שאהבתי את חוה רק כשדרור נולד. החיבוק שלנו ממש אחרי
הלידה, רק אני והיא ודרור הקטן, היה הרגע הכי מאושר בחיים שלי.
שלושתנו, יחד מול כול העולם, שלושתנו יחד ולא צריך יותר כלום.
למה אני חושב בקלישאות? אולי בסוף כול הקלישאות כן מכילות משהו
יותר עמוק? למשל זו שלכול סיר יש מכסה. היו ימים שהרגשתי
שנורית היא המכסה שלי, אבל אני לא זוכר מתי נוצרו הסדקים
הראשונים בסיר שלנו. הם היו קטנים, כמעט בלתי מורגשים, אבל
אחרי כמה שנים הם נתנו לאהבה שלנו לברוח, עד לאותו רגע מביך
ברבנות שבו אמר הרב שאנחנו גרושים כדת משה וישראל. זה קצת
מצחיק שמתגרשים ממש מאחורי המבנה בו נרשמים לנשואים, בצד אחד
של הבניין יש אופטימיות ואנשים מאושרים, ובצד השני רק מרירות
וטינה. אהבתי את החופש החדש שלי, אומרים "חופשי כמו דרור"- עוד
קלישאה. דרור אף פעם לא היה באמת חופשי. אני נזכר בו עומד בטכס
הסיום של היסודי, הייתי גאה בו ורציתי שכולם יראו איך הוא משחק
את התפקיד שלו בהצגה. הם הציגו את העתיד כמו שרק ילדים רואים
אותו. בלי כול הבעיות ובלי כול הסבל שבאים אחר כך. דרור שיחק
חייל, ואני רציתי לצעוק לכולם שזה הילד שלי! גם בטכס הסיום של
הטירונות הוא שיחק חייל, ורק אז הבנתי באמת כמה דאגו לי ההורים
שלי כשאני הייתי חייל. הפחד המצמית מרעש הצעדים בשביל הכניסה
לבית ושני הקצינים שעומדים בפתח. כול העולם שהופך לשחור ברגע
אחד, וכמו בקלישאה- חרב, אין עתיד ואי אפשר לחשוב על שום דבר
אחר.

מדהים כמה שהזמן מתארך. חשבתי שבחמש השניות שייקח לי לעבור
עשרים וחמש קומות לא יהיה לי זמן לכלום, שאני לא ארגיש כלום.