אורית שברה לי את הלב.

נעשנו חברות בערך בכיתה י'- למרות שהיכרנו זמן רב לפני זה.
אף פעם לא הייתה לי חברה כזו, לפחות לא בעבר היותר קרוב.
אורית הגשימה לי כל משאלה של חברות שאי פעם הייתה טמונה בראשי:
אם רציתי שהחברה הכי טובה שלי תהיה בעלת נטיות טבעיות לאומנות
וארספואטיקה, אורית הביעה מדי יום את רצונה להיות האחת שתכבוש
את מוזיאון הגוגנהיים.
רציתי שהחברה הכי טובה שלי תקשיב לי כשאני משטחת לפניה את
הבעיות הכי טיפשיות שלי והכי טרוויאליות שאפשר, ולפעמים אפילו
ניסיתי אותה כדי לראות עד איפה מגיע כוח הסבל שלה, כשזה קשור
אליי. וזה בגלל שהיא הייתה החברה שהייתה מסורה לי לחלוטין- באש
ובמים, בביצה ובעלטה הכי כבדה.
והיא הקשיבה ועזרה לי ככל שיכלה.
ובערך באמצע י"א, היא עברה חוויה מבגרת ומדהימה, ואני לא
ציפיתי ממנה שתישאר אותו בנאדם כפי שהייתה מלפני החוויה הזו.
אחרי מה שקרה, אורית למדה כל מיני לקחים, והפיקה מהם את
מסקנותיה.
היא נהפכה לאדם מדהים אפילו יותר, וחוש ההומור השנון שלה התחדד
אף יותר.
אבל היא גם שכחה ממני.

אורית התחברה עם כל מיני אנשים, שהיו לטעמי, נחמדים- אך לא
בדיוק שיערתי שהם המחליפים שלי לאותו פרק זמן אינסופי.
וסוף כיתה י"א עברה עליי ללא אורית.
אורית אמנם נשארה חברה שלי, אבל אם ניתן להביא אותה במטאפורה
מטופשת, ניתן לומר- שפעם היא הייתה הקפה רווי הקפאין שהעיר
אותי כל בוקר מחדש. עכשיו היא עוד נטול קפאין שלא מחדש את
היום.

אורית, אני מתגעגעת אלייך.

למה את תמיד לא זוכרת לקשור אותי למעגן כשאת נוסעת לאיים
הבודדים שלך? איך את הולכת לחזור הביתה  ללא הסירה שלך?
בבקשה, זכריני. גם כשתגיעי להיכל התהילה הפרטי שלך, עם כל
הפסלונים החדשים שלך. אני מחכה לך, מאובקת.