בחושך אני מספרת על רובשטיין שהיה החובש בטיול השנתי של כיתה
ו'.
אתה שותק אני מדברת. אני לא מפסיקה לדבר. בסוף אתה שואל אם זה
השפיע על יחסי המין שלי עם גברים. ואני רק חושבת מתי תפסיק
להיות קליני ופשוט תקשיב לי. באמת תקשיב.
בסוף אנחנו שוכבים כי אני מצטערת  שסיפרתי לך בכלל.
אנחנו שוכבים תמיד מהסיבות הלא נכונות. לפעמים זה כדי לא
להשתעמם, לפעמים מפחד. סתם סיבות.
אתה רוצה שאני אצעק "תזיין אותי" אבל לי זה לא ממש דחוף וגם
הרבה יותר נעים לי לחשוב שאנחנו עושים אהבה ולא מזדיינים.
כשהכל נגמר אני עוברת לסלון לראות- "רקוויאם לחלום". זה משכיח
ממני את הרע, כי אני לא עושה סמים אז החיים שלי לעולם לא יראו
כ"כ נורא.
אני נרדמת בסלון על הספה המקושקשת.

בבוקר אני שומעת את הדלת נטרקת ומתעוררת. אתה משאיר לי מכתב.
אתה אומר שאסור לי להשאר קורבן ושאני חייבת ללכת אל ד"ר איילון
זה שהמלצת לי עליו.
"הוא הכי טוב לפצעים של נפש" אתה טוען- "אולי עדיף שניקח פסק
זמן"- אתה כותב לי במכתב.
אני אפילו לא בוכה אחריך רק הולכת לחדר השינה מורידה את הסדין
ומכווצת אותו למין כדור של בד. מריחה אותו טוב טוב ומכניסה
לארון יחד עם שאר הריחות המגולגלים בסדינים.

כולם עוזבים אחרי שהם שומעים על רובשטיין.