"אתה בטוח שזה בסדר?" שאלתי במבוכה, תוך כדי כך שהוא מצמיד
אותי אל קיר המשרד הקר שלו.
"כן...למה לא? את לא אוהבת אותי?" הוא שאל בפליאה והביט לתוכי
עם עיניו העמוקות.
"אבל בכל זאת...עידן...זה צבא...אנחנו פה באמצע המשרד
שלך...מישהו יכול להיכנס כל רגע ו..."
"תירגעי רחלי...נעלתי את הדלת...אף אחד לא יכול להיכנס..אולי
רק עם שופל או אולי אפילו עם איזה טרק..." -נישקתי אותו על
שפתיו בחושניות.

"כואב לך?", את רוצה שנפסיק?" "לא נעים לך איתי?" - על הכול
עניתי "לא" - אבל ברור שכאב לי. אבל הייתי חייבת אותו בתוכי.
אני  הייתי חייבת אותו איתי בכל שעה, בכל דקה ושנייה שביום.

"שלום רחלי. בואי שבי. אני עידן - קצין השלישות. אני מבין שאת
מסופחת לכאן, נכון? יפה. אז איך את מתרשמת עד כה?  האנשים
נחמדים אלייך? עולם שונה לגמרי מן הטירונות-הה? כן-ככה זה
תמיד... את תתרגלי. אל תדאגי. אני צריך עכשיו לעשות מעין ראיון
קטן-אוקיי?"
הייתי משותקת כולי. לא יכולתי לזוז סנטימטר. העיניים האלה.
החום העמוק הזה-אני מרגישה כאילו הוא בוחן את כולי. כמו קרני
לייזר. הוא יודע. הוא יודע בדיוק מה אני חושבת. אני חושבת עליו
עכשיו. אני רוצה אותו. עכשיו.
"כן, בטח. תשאל." עניתי בלי להסתכל בעיניו.
"אוקיי. אז את בת יחידה. את גרה בקיבוץ דגניה. במה אבא עובד?
במה אימא? איך את מסכמת עד כה את הפז"מ שלך בצבא? נהנית?
יופי!"

"רחלי! את יכולה להיכנס שנייה למשרד שלי בבקשה?" הוא קרא מעברו
השני של החדר.
התחלתי להתקדם בצעדים קטנים אל עבר החדר שלו.
"תסגרי אחרייך את הדלת בבקשה. תודה."
"בואי. אני רוצה שתעברי על הטפסים האלה. אני רוצה שתעשי את זה
פה. איתי. בחדר שלי. פשוט הטפסים האלה נורא חשאיים. אני לא
רוצה שתעבדי עליהם ביחד עם רונן, בכניסה למשרד. אוקיי? כל שאלה
ובקשה - אני פה."

"אז מה. איך לך פה? את נהנית? איך רונן מתייחס אלייך? יפה?"
"כן. כן. בטח" עניתי בשקט.
"ומה את חושבת עליי?" הוא שאל והרים את עיניו מהמסמך ובחן
אותי.
"מה ז"א?" שאלתי בפליאה. הוא יודע. הוא יודע שאני רוצה אותו.
אבל איך? לא סיפרתי לאף אחד. הרי לא יכול להיות שהוא רוצה
באיזו צעירה פשוטה שבאה לסיפוח של שבועיים וחצי...או שאולי
כן?
"ז"א...מה את חושבת עליי? בתור המפקד הישיר שלך? את מרוצה
מהיחס שלי כלפייך"? בחן אותי וחייך.
"כן. בטח." כולי סמוקה ומסתכלת לצדדים.
הוא קם, ובא אל מאחוריי. הוא הניח את שתי כפות ידיו על כתפיי
והחל מעסה אותן.
"אני רוצה שתרגישי הכי בנוח במשרד. כולנו פה חברים של כולם. מה
את חושבת על זה? את מסכימה עם זה?"
"אמממ...עידן...לא נראה לי שזה במקום מה שאתה עוש-".
נקישה קטנה נשמעה על הדלת. עידן מיהר והוריד את ידיו מכתפיי.
ריח האפטרשייב שלו שיגע אותי. רציתי לגמוע ממנו עוד ועוד...
אבל הוא כבר הספיק להתרחק.
"כן?" חזר ומיהר ושב אל שולחנו.
זה היה הרס"ר. אני לא יודעת מה היה קורה אילו הרס"ר לא היה
נוקש על הדלת, והיה נכנס בכוחות עצמו למשרד.
"טוב. תודה, רחלי. את יכולה לצאת עכשיו. עזרת לי נורא." וחייך
בחיוך ממזרי.

רונן יצא בדיוק לסיבוב גפים, לכן רק אני נשארתי במשרד לבד.
מאוחר יותר, עידן חזר מהקורס, שבו הוא היה כל הבוקר.
"מה העניינים, רחלי?" הוא שאל. הוא היה במצב רוח ממש טוב.
"בסדר" השבתי בשקט.
"בואי שנייה...אני צריך אותך." לשמע המילים האלה... הוא היה
יכול לעשות בי מה שהוא רצה.
"אני צריך שתשלחי את כל הטפסים האלה בדואר חוץ. את יכולה לשבת
אצלי... אם את רוצה." הייתה לו נימת דיבור שונה... אישית כזו.
"אין בעיה. ממילא רונן לא נמצא" כאילו שאם רונן כן היה נמצא
הייתי מעדיפה להיות איתו ולא עם עידן.


"מצוין. אז בואי. קחי כיסא. שבי. אה! ו-... תסגרי אחרייך את
הדלת. בבקשה."
כבר הבנתי לאן כל הסיטואציה הזאת מובילה.

"לא חם לך ככה עם המעיל? תורידי! תשתחררי ממנו!" זרק בחיוך.
"זה בסדר. פשוט קר לי נורא פה במשרד."
"איך שאת רוצה..." הפטיר.
לפתע הוא קם וניגש אליי.  "תגידי, רחלי... את מבינה מה כתוב
פה?" הוא בא כל כך קרוב אליי. שוב יכולתי לחוש בריח האפטרשייב
המשכר שלו.
"כן... נראה לי... דני מורג... לא?"
"כן. נכון. תודה!"
הפנים שלנו היו קרובים עד מאוד אחד לשנייה. הסתכלנו אחד לשנייה
בעיניים, עמוק. הוא לתוך החום שלי ואני לחום שלו. שנינו נאבדנו
בצבע החום של אחד של השנייה. כל אחד מחפש את התשובה בעיניו של
השני - "האם זה מה שהיא/הוא רוצה? היא/הוא חושב/ת על אותו
הדבר?" נראה כאילו נמשכה חצי הדקה הזו לנצח, ולפני ששמנו לב -
שנינו היינו חבוקים-אחד בלשון השנייה.

"עידן?" שאלתי בקול מתוק, "אפשר להיכנס רגע?"
"כן, כן. בטח. זהו?! סיימת את הסיפוח? את יודעת כמה נתגעגע
אלייך? את לא תתגעגעי אלינו?" ומבט עצוב התפרש על פניו
הילדותיות.
"אל תדאג! אני אבוא לבקר!" וסימנתי לו על הדלת...
"את יכולה בבקשה לסגור את הדלת?" הוא שאל וחיוך מתפשט על
פניו.
"וודאי", אמרתי.
הוא הסיר את הוילון, ועשינו אהבה על קיר המשרד שלו. אנחנו
החזקנו ידיים. לא רצינו לעזוב אחד את השנייה. לא האמנתי שזה
הסוף. רציתי להיות איתו עוד ועוד.
"אני אוהב אותך", לחש לי-וגמר.
"אני לא רוצה שתעזבי... אני רוצה שנשמור על קשר... אם זה בסדר
מבחינתך."
"כן. אני רוצה שנשמור על קשר עידן." בלי להסתכל בעיניו.
הוא בהה בי ואמר "את לא אוהבת אותי? למה את לא מסתכלת עליי אף
פעם? בכל ישיבת צוות אני מחפש את העיניים שלך... אבל את תמיד
מתחמקת... אפילו עכשיו-כשעשינו אהב... את בטוחה שהכול בסדר?"
"עידן - אני אוהבת אותך." אמרתי את זה סוף סוף. היה לי קשה
להגיד לו את זה כל כך הרבה זמן - אבל עכשיו הרגשתי משוחררת.
אולי זה היה בגלל  הדרג שלו-קצין... ואני-אין לי אפילו רב"ט.
התחבקנו, ולא שמנו לב איך הזמן עבר. קמתי והתלבשתי.
לפני שהלכתי, הוא אמר-"אני מקווה שנהנית פה, רחלי", חתם לי על
טופס הקלירנס, קם ולחץ לי את היד בחוזקה ולא שיחרר. הוא הסתכל
לתוך עיניי שניות ארוכות.
לא עניתי דבר.