'בעוד כמה דקות, אבא ימשיך לצעוק. אימא תמשיך לבכות, אבל אני
כבר לא אהיה כאן כדי לשמוע אותם.'
וכשמחשבה אחרונה זו מהדהדת בראשה, ממלאת אותה בשביב אופטימיות,
ומתמזגת עם קולות הבכי והצעקות שבקעו מהסלון, היא בלעה את
הכדור האחרון.
היא מזגה לעצמה כוס מים, ובלעה אותה במהירות בשפתיים סדוקות
ויבשות. היא ניגשה למראה והביטה בדמות שהשתקפה ובהתה בה. ילדה
ממוצעת לכל הדעות. לא רזה, לא שמנה. לא יפה, לא מכוערת. לא
חכמה, ולא טיפשה.
היא הביטה בעיניים שלה, עיניים חומות וגדולות, שפעם היו כל כך
שמחות וצוחקות, ועכשיו הביטו בה בעצב. לאחר מכן הביטה באף, אף
קטן, עם קצת נמשים, עברה הלאה והביטה בפה הקטן הזה, שעוד לא
זכה למגע שפתיים של מישהו אחר.
'די. אין טעם להעסיק את עצמי בשטויות כאלה, גם ככה עוד מעט כבר
לא אאלץ לראות את הפרצוף הזה.',  אמרה לעצמה בלב, ופנתה מהמראה
לעבר המיטה.
היא נשכבה עליה, וחיבקה בחזקה את הדובי שלה. דובי שאהבה יותר
מחייה, אותו העניק לה האח; האח שאהבה, אך האח שלא לא יכל
לעזור. כבר כמה שנים שהוא גר בניו יורק, ומלבד פעם אחת בה נסעה
לבקרו, היא לא ראתה אותו.
לאט לאט הצעקות נשמעו יותר במעומעם. רחוקות כאילו נשמעו
מהבניין ממול ולא בחדר הסמוך. היא ציפתה שעכשיו יתקפו אותה כל
הזכרונות מ15  שנות חייה. אבל הם לא הגיעו. אולי הם מגיעים רק
לאלה שנותר בהם ולו רצון קטן לחיות. וסתיו לא פחדה מהמוות. רק
ציפתה ליום בו יהיה לה את האומץ לעשות את הצעד הגדול הזה. וככל
שעבר הזמן, כך המגירה שליד המיטה שלה התמלאה בעוד ועוד אמצעים
לבצע את המעשה. במגירה היה חבל, מברג (על מנת לפתוח את הברגים
שהחזיקו את החלון בחדרה), סכין אחת או שתיים, וכדורים. סוגים
שונים של כדורים. ביום הזה, השלישי במרץ, לאחר שפרצה המריבה
המי יודע כמה בין ההורים, היא החליטה שאין בה יותר את הרצון
להישאר. כבר שבועות שלא חייכה באמת. לא בכתה באמת, לא צחקה מכל
הלב, ולא הרגישה. החברות לאט לאט ניתקו קשר, והיא נותרה לבדה.
רק היא, והדובי שלה.
'זהו, עוד מעט הכל יגמר', אמרה בקול צרוד. עפעפיה הכבידו עליה,
והיא לא התאמצה להשאיר אותן פתוחות.
הצעקות כבר לא נשמעו.
לאט לאט היא צללה לתוך עולם אחר. עולם שכולו חלומות. חלומות
שלעולם לא תוכל להגשים.
סתיו לא פחדה מהמוות, אלא ציפתה לו. והוא הגיע. במלוא הדרו.
הוא בא ולקח אותה איתו, והדבר היחיד שהשאיר זכר לשמחת החיים
שפעם היתה לה, היא התמונה שהיתה לה ליד המיטה, בה נראו היא,
האח שכל כך אהבה, והדובי. דובי שעכשיו מזיל דמעה, על הילדה
שסתיו פעם היתה.